דופרי ישב על המדרכה והתבונן בערוגה. היה שם שיח אחד שאת שמו
לא ידע והזדקר ממנו עלה ארוך, צר וקישח, שלא הפסיק לנוע. הוא
התנודד מצד אל צד במהירות רבה, בקדחתנות, בדבקות. הוא קד וקם
ושב והשתחווה, ללא הפסק. דופרי התבונן בו דקות ארוכות. הערוגה
כולה - ערוגת פרחים נזירית ודלה שטיפחו כמה חיילות ממשרד
הקמש"ז - היתה דוממת; רק העלה האחד רטט כאילו עבר בו זרם
חשמלי. דופרי צייר בעיני רוחו יצור זעיר, מין חדף שאזניו
ורדרדות, עומד על שתי רגליו האחוריות בבסיס העלה, אוחז בגבעול
בכפות קמוטות קטנטנות ומנער אותו במרץ. הוא תהה לשם מה עמל
היצור הזעיר: אולי ברצונו לעקור את העלה כדי לאכול את הגבעול
או השורש. או שמא הוא עומד למכשול בחפירתה של מחילה. דופרי ישב
על המדרכה והביט, אבל לא קם ממקומו כדי לראות. הוא היה עייף,
אחרי שמירה. במורד שביל האספלט המבוקע התקרבה אליו נילי. דופרי
ראה אותה בזוית עינו אבל לא הפנה את מבטו: העלה המרקד ריתק
אותו. נילי הייתה זעירה כחדף בעצמה. היו לה תוי פנים חדים
וגלויים והבעה כמו-מפוחדת.
היה לה שיער חום חלק מאד, ושפתיים שמוטות מטה בזויותיהן, אבל
אם חייכה השתנתה הבעתה כליל. היא חייכה אל דופרי, אבל הוא
המשיך להסתכל בעלה. היא חשבה להמשיך ללכת אבל ראתה עד כמה הוא
מרותק ונעצרה לידו.
אחר כך התיישבה לצידו על המדרכה. הוא היה גדול ונוטה להשמנה,
והיא היתה קטנה מאד, כך שקדקודה - (פס עירום נחשף בו במקום בו
התפצלו שערותיה ימינה ושמאלה)- לא הגיע אפילו לגובה כתפו. הם
לא נראו בני אותו גיל. אילו היה דופרי מתיק את מבטו מן העלה,
נאלץ היה להביט שמאלה ומטה, מעבר לכתף,כדי לראותה, והיה חושב
שהם נראים יותר כאב וביתו. למרות שדופרי לא נראה מבוגר, רק
גדול. היו לו קצת חטטים על פניו, כמו נער מתבגר. בעצם, הוא היה
נער מתבגר.

- על מה אתה מסתכל? שאלה נילי.  דופרי הצביע על העלה. היא
הביטה, החזירה את המבט אליו, בשאלה.

- מה? אמרה בקול גבוה יותר, מפגיע.

- העלה. את רואה את העלה? תראי איך הוא זז. למה את חושבת שהוא
זז?
היא הסתכלה שוב, חייכה, הסתכלה בו, משועשעת: מהרוח, אמרה.

- אין בכלל רוח, אמר דופרי.  זה היה נכון. האויר רבץ ללא
תנועה.
האקליפטוסים לא נשמו את נשימתם המרשרשת. הערוגה כולה היתה
דוממת. רק העלה האחד, שהיה אמנם גבוה מהשאר, המשיך לרקוד
ולרכון ולהתיישר. הם ישבו והתבוננו זמן מה, בדממה. אחר כך נילי
אמרה, אני חייבת ללכת.
אולי תבוא בארבע לשתות קפה? דופרי הסתכל בה כאילו ראה אותה
בפעם הראשונה. היו לה אזניים ורודות קטנות שבלטו קצת מבעד
לשיער החלק. הוא הנהן.  בארבע באה נילי אל דופרי. הוא נשאר
בתורנות והיה לו חדר לעצמו, ואילו איתה נשארה בחדר גם אורית,
רתק"ית ק"ש, ולכן העדיפה לבוא אליו. לאורית היו כל התיקים
האישיים של החיילים בבסיס ולפעמים סיפרה סודות כמוסים על כל
מיני אנשים, אבל רק לנילי, שידעה לשמור סוד, ועיניה הבהיקו
לשמע כל גילוי מתוך הכרת ערך המידע היקר. אורית ספרה לה גם קצת
על דופרי, כלומר: את זה שהיה חייל בודד ידעו כולם, אבל אורית
ספרה לה שאימו נמצאת בבלגיה, מה שמסביר את השם המוזר, ושאין לו
אבא. ואיך שלחו אותו כשהיה בן שלוש עשרה לארץ, לגור עם איזו
סבתא זקנה.  לרוב לא ידעו איך להתייחס אליו, אל דופרי. נילי
חיבבה את תנועותיו האיטיות, הכבדות, את היציבות של הליכתו. הוא
היה צלף מעולה בזכות היציבות שלו. הוא נחשב לטכנאי טוב, היה
מצטיין בקורס - בחלק המקצועי, זאת אומרת - אבל בכל זאת לא
השאירו אותו להדרכה. הוא היה ביישן מכדי לתת פקודות ולהשליט
משמעת, וגם העברית שלו לקתה בחסר. הוא לא קרא ספרים או
עיתונים, ותמיד היה מוכן להחליף מישהו בתורנות: הוא פשוט לא
ידע לסרב. הוא הזכיר לה דב נחמד מספר ילדים. היא הלכה אליו
בארבע, ובשש וחצי, כשכבר היה חשוך, שכבה איתו. זה לא היה פשוט.
דופרי היה איטי ומוזר ולא עשה את מה שאמור היה לעשות, לא אמר
את מה שצריך היה להגיד.  הם כבר התחבקו לפני כן כמה פעמים
בחושך, והיא חיממה את ידיה הקרירות תמיד מתחת לחולצתו, אבל
כשרצתה שיעשה כמוה גם הוא צריכה היתה להדריך את ידיו העוורות
כחפרפרות במעלה גופה. והיא לא זכרה אם התנשקו, אם כי הניחה
שכן. בכל אופן, היא החליטה שהדבר צריך לצאת אל הפועל. כשהתפשטה
רעדה קצת מקור ומהתרגשות, ודופרי שהתבונן בה באפלולית נזכר שוב
בחדף, שהוא זעיר וחלש כל כך עד שעליו לאכול כל הזמן כדי לספק
די אנרגיה לגופו, שחילוף החומרים שלו מהיר כל כך עד שהוא מכלה
את עצמו במהירות עצומה, כמו מנוע חשמלי קטנטן המזמזם בטרוף
ונשרף. הוא חש חובה להתפשט גם כן, בעקר מתוך אהדה כלפיה, אבל
חזר לשבת אחר כך, והיא נצמדה אליו כפי שהיה, יושב, ניווטה
והיטתה את גופה הזעיר, והוא רק הקשיב בתמהון ובנימוס למתרחש.
צריך לאמר שדופרי לא שכב מעולם עם אשה, וזה דבר רגיל למדי אצל
נערים בגילו גם אם אין הם מודים בכך; אלא שלא כרגיל הוא גם לא
אונן מעולם. הדבר פשוט לא עלה על דעתו. אולי היו לו חלומות
רטובים אבל הוא לא זכר אותם. החלומות היחידים שזכר היו על
מחילות ענפות ומסתעפות שראה מבפנים, מנקודת המבט של הנברנים
שחיו בהן. הוא היה מתקדם במחילות הללו בבטחון ובמהירות, יודע
בדיוק היכן לפנות ולאן להגיע. אבל כעת רק ישב בשקט, אוחז
ביציבות מרגיעה בגוף הקטן השקוף, והגוף החל רוטט בתדירות גבוהה
יותר ותחושות מוזרות עלו מתחתית גופו של דופרי, עד שלבסוף היתה
תנועה נמרצת במיוחד ונילי הידקה את כפות ידיה חזק מאד אל
כתפיו, סוחטת במלוא העוצמה הדלה של ידיה, ופלטה מין קול געיה
שלא הלם אותה כלל. באותו רגע בערך חש דופרי כאב חד פתאומי,
מלווה בתחושה שהדבר היחיד שדמה לה, עד אז, היה התחשמלות, דבר
שחווה פעמים אחדות במסגרת העבודה. נילי נותרה כמה דקות בלי
תנועה, פרט להתנשמות, והיה נדמה לו שהפכה
קצת כבדה יותר, ואחר כך ירדה והצטנפה בין הסדינים. דופרי נותר
יושב.
הוא היה מהורהר. הוא קם, עירום, ויצא למסדרון. חשב רגע, חזר
לחדר,
פשפש בכיס חולצתו הצבאית, הוציא  מברג קטן - "טסטר" - וניגש אל
קופסת החשמל. הוא התעסק בה, עקף את מפסק-הפחת והושיט אצבע וביד
השניה נאחז במשקוף כדי שלא יועף הרחק והתחשמל עד שהפך גופו
תכלכל ושחור. בחדרים הסמוכים פסק זרם החשמל וכמה חיילים יצאו
ומצאו אותו שוכב והזעיקו עזרה ובמהומה כבר לא שמו לב לנילי
שהתלבשה בחושך והלכה משם.  היא עברה ליד הערוגה ההיא יום אחד
כשלא היתה רוח ועמדה רגע והביטה בעלה היחיד המתנודד כמו
מטרונום מטורף ללא הפוגה. היא עוד לא ידעה אז שברחמה שט כבר
עכברון זעיר, שמצמח לאיטו רגליים ועיניים.