אם הייתם שואלים את אפרת מה הגיוני בעיניה, לא הייתם מקבלים
תשובה. טוב, אפרת זאת, כך טוענים, תמיד היתה קשה מטבעה. חלק
גורסים כי זהו אופייה הפסימיסטי הנצחי שהנציח בה קשיות עורף
וראיית שחורות נצחית, אחרים סבורים כי היא התגשמות
האוקסימורון, באשר היא מתנגדת לכל היגיון, אך מייצגת אותו
בהיותה הגיונית יתר על המידה. כך או כך, תיאורה של אפרת כקשה
הוא עובדה ולא דעה.

"רגע אחד, אני נזכר" קולו של יוני פרץ, בן כתתה לשעבר של אפרת
בוקע מן הדממה נטולת הוודאות. "היה יום אחד... הלכנו כל הכיתה
לים. המורה שלנו החליטה לעשות איזה מפגש גיבושון כזה, משהו ממש
מטופש ומיותר לכל הדעות, כך שכולם חויבו לבוא. גם אפרת הזאת
באה, למרות שלאף אחד לא היה ממש כח אליה. כמו תמיד, כל מה שהיא
עשתה היה לשבת בצד על המגבת שלה, לנעוץ מבט זועף בגלי הים,
בנו, ואז שוב בגלים של הים וחוזר חלילה ומדי פעם לזרוק לחלל
האוויר איזו הערה עוקצנית. כן... כן... עכשיו אני נזכר,
עוקצנות וסרקזם היו פחות או יותר הדבר היחיד שאפרת אהבה. מילה
אחת טובה ואמיתית לא היתה לה לתת. אם כבר אמרה משהו שנשמע כן
ואמין , הרי שפשוט השתמשה בטון משכנע למדי כדי לחדד את העוקץ
שבדקירות הכפור של מילותיה. אוי.. רק להיזכר בה עושה לי
רע..."

"זה לא נכון," רעות, שהיתה אחראית משמרת בתדירות די גבוהה
בתקופה שאפרת עבדה ב'ואן קופי פלייס' הרגישה שהיא חייבת להגיב.
"זה הכל ציד מכשפות. עלילות דם. מעטים היו האנשים שהכירו אותה
באמת. אני לא מתיימרת להיות פסיכולוגית מדופלמת, ורואת נסתרות
נפש האדם מטבעי, אבל אני נוטה שלא ללכת אחרי הזרם המקובע, שכן
כל זרם, באשר הוא זרם, מקובע לשורשיו שהנביעוהו, והזרם הכללי
שגה לראות באפרת מתבודדת שחצנית וסנובית, שמרימה את חוטמה
בציניות אל מול החברה שסביבה, כשלמעשה... אפרת תמיד היתה זכורה
לי כילדה בודדה, גלמודה ומסכנה. ערירית שלא באשמתה, ביישנית
ושקטה, שנגזר עליה, בשל תכונות מבזות אלו, להנתק מפני עולם
חיצון, ועוד לזכות בתואר המשפיל של נערה קרירה ומתנשאת המעדיפה
את חברתה שלה עצמה, שכן היא מחשיבה את האחרים כנחותים לעומתה.
אני ריחמתי על אפרת. לא פעם ניסיתי להושיט לה יד ידידותית.
תמיד פניתי אליה בדברים בחיוך לבבי. אין בי פשע ולא חטא, שכן
אני ראיתי את אופייה האמיתי של אפרת, שהיה גלוי על פני השטח
תמיד, אך לא לכולם היו העיניים לראותו."

עמית, אחות אפרת, צחקה צחוק מחריש אוזניים שאף לא ניסה להשמע
מאופק. "נאה מאוד לך, רעותי, נסיונך ליפות את דמותך תוך שימוש
ושרבוב שמה של אפרת לעניין. אפרת היתה, ותו לא, בת אנוש. ולה
צחוקיה גם בכיה. היו לה צרותיה-מצוקותיה, ובאשר לא היתה מלאך
המהלך-ארץ, היטיבה להביעם גם בפנים אומרי סבל ובאמירות
מיוסרות, שכן, תובלו לעתים אף בעוקץ-מה. אך לעתים, היו גם
שפתיה מתעקמות בחיוך מתרונן. לא, לא, יוני, אף לא טיפת רעל
נתזה מזוויות פיה עת נמתח הוא באותו חיוך. שהרי חיוך זה היה
התגלמותו של אושר צרוף וחדוות חיים, שכשם שאין הם גן של
שושנים, מעולם לא היו הם שדה קוצים וסרפדים אף כן וגם אפרת
'קודרת' זו ידעה להעריך הדבר. משקלה לה נע מדחי לדחי ומעז
למתוק ושלוותה לה באה גם כסערת רוחה."

אם הייתם שואלים את אפרת מה הגיוני, קרוב לוודאי שהיתה פורצת
בצחוק מלהים כשלאחריו התייפחות עקובה. עיניה לא עיניה, שפתיה
לא שפתיה, נפשה, כבר רכושם של מכריה. העפר סתם עתה את גרונה
מלהשמיע חרחור מחאה מלעג וייבש דמעותיה מלהציף ברעש תגובה.
ההגיון, אין מקומו עם המתים. כי משנלקח - נלקח ואין להשיב.
ויישותה נתונה כעת ביד הכובשים.