"איתי תתעורר!", צעקה אימי בקול חירשי.
"אבל אימא יש לי חום וכואב לי הראש", עניתי, חשבתי שאני יוכל
לתפוס עוד תנומה קלה לפני שאני הולך לחור הזה שקוראים לו בית
ספר.
ציפיותיי התנפצו לרסיסים ברגע שאימי הביאה לי מדחום חשמלי.
"טוב תגיד לי שזה יצפצף, טוב איתיוש?" אמרה אימי והלכה
לא חשבתי פעמיים ושמתי את המדחום על המנורת שולחן שלי, חשבתי
שיש שם מספיק חום שיחמם את המדחום לפחות ל38 מעלות. אחרי חצי
דקה בערך המדחום צפצף ונתתי אותו לאימא שלי.
"45 מעלות מה קרה נהיית לי השרוף", היא צעקה בחשדנות.
אח שלי ששמע את הצעקות רץ ישר לחדרי ונבהל מראה המדחום
"45 מעלות איתי אתה תמות", אמר בבהלה והחל לקפץ בחדר.
לא הייתה לי ברירה והודתי בתעלול המחוכם שעשיתי.

טוב, החלטתי לבסוף ללכת ובית ספר והינה אני הולך לבית ספר,
'סתם עוד יום משעמם', חשבתי בעודי הולך ליד בית החולים המודע
לשמצה שניידר.
הגעתי לכיתה וראיתי כמעט את כול הילדים בכיתה מתאספים ומלחששים
דברים משונים.
ניסיתי להקשיב אבל לא הצלחתי הם הפסיקו בדיוק שהתקרבתי.
זה היה שיעור ת"נך או בעברית מדוברת "תנאחס", שונא את זה.
"טוב להוציא מרקרים ולמרקר את מה שאני אומרת" אמרה המורה.
מזה למרקר חשבתי לעצמי אז לטוש קוראים מרקר אז הפעולה היא
למרקר, מעניין מה המורה תומר על העט פיילוט..
לפתע דנה שאלה אותי אם היא יכולה לקבל את המרקר הצהוב
שבקלמרי.
"כן", עניתי. מה כבר היה לי לומר.
דנה הייתה האהבה שלי למרות שהייתי בטוח שהיא לא שמה עליי. אני
אהבתי אותה וזה מה שחשוב.
"טוב נגמר השיעור כולם לצאת להפסקה", צעקה המורה.
כולם יצאו ואני אחריי דנה.

הלכתי אחרי דנה כל הפסקה עד שלבסוף שמה לב אליי.
"היי", היא אמרה.
"היי", עניתי.
היא לא ענתה לי.
"היי?", חזרתי על המילה.
ואז הבנתי שהיא בכלל מדברת אל משהוא מאחוריי ולא אליי. איזה
פשלה בטח נראיתי שם כמו אדיוט חשבתי.
כשהגיעה השעה 14:35 והגיעה הזמן לעזוב את בית הספר חזרתי ביחד
אם אסף וליברמן, אסף שהתחיל לדבר על הבנות הנורמליות בכיתה
כלל שם גם את שמה של דנה.
"היא בין הבנות הכי נורמליות בכיתה אבל לא יצא לי לדבר איתה",
אמר אסף בעצבנות.
"באסה", הוסיף ליברמן.
גם לי לא יצא לדבר איתה היא רק ביקשה ממני מרקר ואמרתי כן
וזהו.
"היא ביקשה ממך מרקר?!", אמר ליברמן בהתלהבות.
"איזה כיף לך!", יש לך סיכוי איתה אמר אסף.
"טוב אנחנו צריכים לזוז ביי נדבר".
אני לא הבנתי למה הם כל כך התלהבו מהעניין שהיא ביקשה ממני
מרקר..מה קרה שם מזה כבר מרקר טוש שאיזה הומו שלא היה לו איך
להדגיש כותרת המציא.

ביום השני אחרי שאכלתי והגעתי לבית הספר בחצי שעה של איחור ישר
הסתכלתי על דנה. הרגשתי פשוט בעננים, הרגשתי כאילו היא שלי
כבר.. זה היה מוזר. היא גם הסתכלה עליי וקרצה לי.
"היא קרצה לך אז היא בטח אוהבת אותך", אמר פלג ברמיזה מכוונת.
"מה פתאום!", אמר אייל, "אני מכיר ילדה שקורצת בערך ל20 אנשים
ביום 2000 פעם אבל זה לא אומר שהיא אוהבת את כולם!"
"יכול להיות..", עניתי "אולי היא רוסיה והיא אוהבת 20 אנשים
במכה.."
"לא!" אמר אייל, "היא לא רוסיה, אפילו לא קרוב".

בהפסקה דנה חזרה על אותו הדבר כמו אתמול.
"היי" אמרה רצינית מתמיד.
הייתי כמעט בטוח שהיא התכוונה אליי אבל לא רציתי להרגיש כמו
אידיוט. לא עניתי לה והלכתי מהמקום. היא בטח מתכוונת למישהו
אחר כמו אתמול הרהרתי
"היי!!", היא צעקה לי.
היא בטח צוחקת עליי אחריי מה שעשיתי אתמול חשבתי.
"תעזבי אותי" צעקתי בחזרה
דנה נעלבה והלכה.

שחזרתי לכיתה שוב ראיתי את הילדים בכיתה מתקבצים לסוג של
קומונה ומתלחששים.
ניסיתי שוב להקשיב ושמעתי את עידן אומר"
"טוב זה אומר אני אוהב אותך.. השונט זה חסר לך דיו בעט שלך"
"מה זאת אומרת?" שאלתי את עידן.
"זאת אומרת במקום להגיד אני אוהב אותך אנחנו אומרים את זה
בסיסמה וככה זה יותר קל
וכל יום אנחנו משנים את זה, נ.ב אני זוכר אתמול שלא הצלחת
לשמוע על האני אוהב אותך...אז הסיסמה אם זה בכלל עוזר לך היתה
'אפשר לקבל מרקר?'".