באחת מהנסיעות השגרתיות לעיירת-פיתוח קרובה, צדו עיניי מדבקה
על
רכב חבוט. "משיח - אנחנו מחכים".
נו שוין, אמרתי לעצמי, כמו שסבתא שלי היתה נוהגת לומר על כרזות

כאלה, גם כאלה דברים עוד רואים פה...
גם אני מחכה למשיח, רק שאני לא מעז להודיע על כך בכזאת
פתיחות.

חשבתי עליו. על משיח כמובן.
פתאום סקרן אותי לדעת, מה הוא היה אומר, אם הוא כבר היה
סופסוף... מגיע.
בטח היו עושים לו בדיקה בטיחותית מדוקדקת במיוחד. חיפוש בכל
הגוף.
כמו שאמר לי אבא של אחת החברות שלי, שהיה שוטר בבילוש בבאר
שבע,
"למה הוא נראה לי חשוד? זה... עם הבגדים של השאנטי"... "אלה,
רק סמים
יש להם בראש!".
והחמור? לבן... לבן... אבל, עדיין חמור.

וחשבתי שגם משיח צריך להתעדכן, שהיום חמור לבן זה כבר פאסה.
ומאזדה שלוש כסופה עם סאן רוף, ומוזיקה של פאף דאדי שבוקעת
בקולי קולות זה IN, ובגדים קונים  רק ב"פוקס" או ב"קסטרו", ולא
בבזאר של רחב הזונה.

גם אני מחכה למשיח.
מחכה שהוא יבוא כבר מהכפר השכן לקחת את ערימת חבלי הבלות
שאספתי בשבילו בחצר.  
זה הוא שביקש ממני, אבל לא חזר לקחת.
לפעמים הוא היה עובר עם הטרקטור המעושן שלו, מנופף לי לשלום
בידיים מיובלות,
אבל אף פעם הוא לא עצר.
בזוית העין שלו תמיד ראיתי דאגה. הדאגה הזו, שנמצאת בזויות
העיניים של כל החקלאים שגרים באזור.
פעם, משיח עבר עם איזה אופנוע ישן, מרכיב את הבן הגדול שלו
מאחור, חבוש משקפי אופנוענים שהסתירו את הדאגה. זו שבזוית
העין.
אבל בזמן האחרון לא רואים אותו בסביבה.
אברום, זה שכולם מכנים אותו 'משוגע הכפר', אמר לי שמשיח מתכנן
נסיעה לחומה הסינית רכוב על טוסטוס חמישים סמ"ק תוצרת איטליה.
אנשים מהכפר השכן, שתמיד עוצרים אצלי כדי לקחת חבלים, אמרו
שמטע האפרסק שלו לא הניב כבר שנים ושיש לו חובות מפה ועד הודעה
חדשה.

משיח לא היה אף פעם איש דתי, אבל ידעתי שהוא הולך לבית כנסת
מדי פעם, ושהבת הקטנה שלו, מרגלית, התחתנה עם איזה אברך חוזר
בתשובה מהצפון.
בסך הכל חיבבתי את האיש, תמיד היה לו איזה משהו חכם להגיד לי,
איזה משפט שסבא של סבא שלו אמר, או סתם משפטים חכמים כאלו, שלא
הצלחתי להבין גם אחרי שעות של איסוף חבלים.

אחר צהריים אחד החלטתי לעשות מעשה.
אני חייב ללכת ולבקר אותו.
הנעתי את הטנדר, ונסעתי לכפר השכן. אף פעם לא אהבתי את הכפר
השכן, לאנשים שם תמיד היה מין מבט כזה שחותך אותך מבפנים,
ושגורם לך להרגיש לא רצוי.
אבל לא אצל משיח, שהיה מסביר פנים ותמיד הזמין אותי להיכנס
ולשתות אתו משהו.

דפקתי בדלת המתקלפת.
אשתו פתחה לי את הדלת.
משיח בבית? שאלתי בחשש.
היא השפילה מבט, מחפשת נקודה לא נראית על הרצפה המלוכלכת.
"משיח נסע, כבר לפני חודש הוא נסע, ואף אחד לא יודע לאן. פשוט
קם בלילה ואמר שהוא נוסע, הניע את האופנוע ונעלם, ומי יעזור לי
עכשיו?"
לא ידעתי מה לומר לה, אף פעם לא הייתי טוב במצבים כאלו.
ולא היו לי פתאום את המשפטים של משיח, אלה שהוא לימד אותי
להגיד כשאני לא יודע מה להגיד, גם הם נסעו אתו כנראה.
שתקתי.
היא סגרה את הדלת ואני הלכתי משם, חושב לאן כבר משיח יכול
להעלם כך.

חזרתי הביתה.
הערב כבר התחיל לעלות על השדות, ועל המטעים של הכפר השכן.
חשבתי על זה כל אותו הערב, וגם בערבים שבאו אחר כך.
מישהו אמר לי שראו אותו יושב על איזה הר בנגב ומתפלל בצעקות.
אבל לא ידע היכן זה בדיוק.

ואז הבנתי.
משיח נסע לחכות למשיח.