הכל לבן פה. את עומדת כאן, לצידי, מביטה בי. הכל מושלם.
יונים לבנות מתעופפות להן בשמיים. לפתע את מפנה את מבטך,
ומתחילה לצעוד. את הולכת, והולכת והולכת. הולכת ממני. אני מרים
את ידי, מנסה לאחוז בך, מנסה למנוע בעדך מללכת, אך זה מאוחר
מדי ומעט מדי. את מתרחקת. אני קורא בשמך. את לא מגיבה. את
הולכת. דמותך הרחוקה הופכת למעורפלת. עתה את רק דמות מעורפלת
מול עיניי. עוד שניות מספר תיעלמי. מחיי, מעיניי, מליבי. אני
מביט בך מבט אחרון, שיערך הגולש מתנועע על כל צעד שאת עושה,
ואז, ברגע אחד פתאומי, את עוברת את קו האופק ונעלמת לי. אני
מתחיל לרוץ לעבר הנקודה הדמיונית בה נעלמת. ההיתה שם תהום?
ההיה שם בור? אולי נפגעת. אני רץ בכל כוחי, קורא שוב ושוב
בשמך, אך איני רואה עוד את דמותך. נעלמת. אבדת לי. איבדתי
אותך. הניתן לאבד דבר שלא שייך לך? ניתן בהחלט. אני איבדתי.
אותך. כי נתתי לך ללכת.


  הכל אפור פה. היונים עפו ברחו להן, ושני עורבים התיישבו על
עץ חולה ליד המזרקה מכוסת האבק. הרוח שורקת. עלים שנשרו
מפוזרים על המדרכה, מקווים כי העוברים ושבים יחוסו עליהם ולא
יידרסו אותם בנעליהם. השמיים מתמלאים בעבים אפרוריים מרתיעים,
החלונות והתריסים מוגפים. הרחוב מתרוקן. ושוב נותרתי לבדי.
"כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם, ואוותר לבדי, לבדי...", כתב
ביאליק. אני מתחיל ללכת, סורק בעיניי את הרחוב, השומם מנפש
חיה. חתול אפור חוצה לו בשלווה את הכביש הריק. עיניי עוקבות
אחריו. לפתע אני חש כמיהה עזה למה שהיה בעבר. אני נעצר, סורק
במוחי את התמונות של חיי. אני מביט שנית על הכביש - החתול
נעלם. נותרתי שוב לבד. גם החתולים בורחים ממני. טיפות של גשם
מתחילות ליפול מן השמיים האפורים. אני הולך והולך, תחת מעטה
הטיפות והאפלה המתחילה לרדת על העיר האפורה. הולך ללא מטרה,
ונע באיטיות, באפרוריות.

  עתה כבר מאוחר. אורות העיר כאילו שכחו להידלק. הלילה ירד,
ואין רואים דבר. הכל שחור. האם ליבי שחור הוא, או שמא זהו רק
הרחוב, אשר מבעד לאפלה אני מצליח להבחין רק בצלליותיהם של
בתיו. האפלה משתלטת על רחובות העיר. רחוב אחר רחוב נכבשים ע"י
כוחה המסתורי והמאיים. בעוד דקות ספורות כל העיר תתכסה בצל
השחור העמוק והמכושף. איני לבדי עוד. כולם שחורים עתה. כולם
הפכו לצלליות הנעות להן תחת מעטה האפלה השחורה. לרגע קט כולם
כמוני - דמויות מהלכות ללא מטרה, ללא תכלית. מגשש את דרכי
בחושך השחור, אני מוצא ספסל. אני מתיישב, נותן מנוחה לרגלי
העייפות, שכפותיהן השחירו וודאי מההליכה על הקרקע השחורה מזפת,
שזה עתה שפכו כדי לסלול את האוטוסטרדה השחורה המפלצתית באמצע
העיר. אני עוצם את עיניי, וממשיך לראות שחור. אני קם לפתע.
רצון עז לברוח תוקף אותי. לאן? מזרח, מערב, צפון, דרום... כולם
נראים אותו דבר. כולם שחורים, אפלים, ללא שביב של אור, ללא
שביב של תקווה. אך מסעי נמשך. אני הולך ובוחר באקראיות כיוון.
לאן דרכי תוביל אותי? למקום שחור כנראה, עד שהשמש תזרח. האם
תזרח השמש? על העולם כנראה שכן. עליי? איני יודע.


  הצעדה נמשכת. השחור שמסביב לא נעלם. להיפך. הוא רק נהיה
סמיך יותר, וקשה יותר לעבור בעדו. אני מתקשה לנשום דרכו. הוא
עוטף אותי, לוחץ על גופי, מאמץ את ראותיי. איני נכנע. אני
ממשיך ללכת, עוצר מדי פעם כדי לחפש בית מואר, פנס רחוב שהחל
לפתע להפיץ אור, או כלי רכב שאור פנסיו יאיר את העיר השחורה.
איני מוצא דבר. כה חשוך עד שאיני רואה עוד את עצמי. הקיים אני?
האם נותרתי בחיים? האם אני רק יציר הדמיון של עצמי?
אני מביט מסביבי. הכל עתה שחור מתמיד. איני מודאג מכך. יודע
אני כי תוכי עצמי שחור עוד יותר. אף אפלה חיצונית לא תשתווה
לחושך הפנימי שלי, לליבי השחור והחשוך. מבחינה זו הכל מואר כאן
מבחוץ. כה שחור, אך כה לבן.

  משב רוח קר עוטף אותי לפתע. פסים כחולים-אפורים נמתחים
ברקיע. השחור המעיק הולך ומתפוגג. אין הוא מעיק עוד עליי.
חיצונית. מבפנים הוא חזק מתמיד. לוחץ, דוחף, מעיק. מנסה להכריע
אותי ולהפיל אותי חלל. בעוד שעה שעתיים תעלה לה השמש ממזרח.
היכן המזרח? היכן המערב? אין הבדל ביניהם עבורי. שניהם דומים -
שחורים. השמיים הולכים ומתבהרים, אך מבעד לעיניי הם עדיין
שחורים. הכל שחור עדיין. השמש הזורחת שחורה היא. עתה הרחוב
מואר כולו. דמויות שחורות יורדות במדרגות הבתים. בבית הדירות
שלפניי אישה מכינה קפה וביצה קשה לבעלה, שוודאי יכעס על ששכחה
היא לקנות לחם, ויכה אותה. מי יודע, אולי מחר כשאעבור פה כבר
לא יהיה קפה בבוקר. הכל יכול לקרות. בדירה שליד, זוג זקנים
יושבים על כורסאות הבד המתפורר שהביאו עימם מארץ מזרח אירופאית
רחוקה. הם יושבים דומם, מעיינים בעיתון הבוקר, על מחצלת הקש
שלהם יושב לו בנחת תה עם חלב, מתחת נם לו חתול לבנבן קטן, ועל
המדף שלידם מונח האקדח, שבעוד שות מספר ייגאל אותם מייסוריהם.


בקומת הקרקע זוג הורים ניגש להעיר את ילדיו, להכינם לקראת בית
הספר. אין הם יודעים כי בחדר הצדדי תינוקם ישן. ישן לעד
בעריסתו. אני מביט בבית דירות זה, תמה פתאום על שעצרתי לפתע.
עיניי נושאות אותי אל עבר הקומה העליונה. איש העסקים שגר שם
וודאי קם כבר לפני כמה שעות, ועובד עתה על תיק ההשקעות של לקוח
מסוים. הגברת וודאי יצאה כבר מזמן לשדה התעופה, כדי לתפוס את
המטוס לפסטיבל הסקי באוסטריה. אף אחד לא טורח להעיר את בתם בת
ה16- הנמה לה בחדר שעל הגג. לצדה שוכב גבר כבן ארבעים, אין היא
יודעת את שמו. כמהה היא שיעלה אביה למעלה, שיגער בה, שיצעק
עליה, שיענישה. שיראה שאכפת לו. שיוכיח לה כי היא קיימת.
הכל לבן עתה, אך מעולם לא היה יותר שחור.

  רגליי כואבות כבר. אני עוצר בתחנת האוטובוס. איני מביט על
השלט. לא משנה לי איזה קו אוטובוס יעשה את דרכו למקום מושבי.
הוא מגיע. אני עולה, נשאל ע"י הנהגת הצעירה לפשר יעדי. "מחיר
מלא", אני עונה לה. היא תמהה. אני תולש את הכרטיס שהמחיר הנקוב
עליו הוא הגבוה ביותר, וניגש אל אחד הספסלים. אני מתיישב לי,
עוצם עיניי, ונותן לרוח הנושבת לפדר את שערותיי. מלפניי יושב
לו אדם כבן חמישים. בידו האחת קציץ בשר אדום, שזה עתה קנה
באיזו מזללה בעיר השחורה שלי. בידו השנייה בירה מן הסוג הזול
ביותר. כשארד מן האוטובוס, וודאי איש זה יישאר בו. יישאר
באוטובוס לעד, עד שהאנשים בחלוקים הלבנים יפנוהו, ממלמלים
לעצמם כי דברים אלו קורים למי שאינו נזהר או שומר על ליבו.
מדוע אם כן אין הם מפנים גם אותי? הרי ליבי חדל לפעום עוד
מזמן! קחו אותי. הצילו אותי משגרת היום המחרידה הזו!

  האוטובוס נעצר. הפסקה של חמש דקות להתרעננות. מסה של אנשים
נוטשת את האוטובוס. מבעד לחלון כבר מבחינים בגבעות ובהרים
המשתרעים בצפון. איני יורד. אין לי צורך בכך. אני עייף. לא
רגליי עייפות הן. נפשי עייפה. בספסל האחורי יושב לו ילד קטן.
כשהלך לכיתה א' לפני כמה שנים, הגיע לאסיפת ההורים רק עם אמו.
אביו היה באותה שעה במקום אחר, עם אישה אחרת. באסיפת ההורים
שאלה אותו ילדה אחת - "אתה מתגעגע לאבא שלך?" הוא ענה בשלילה.
"איני מתגעגע". עתה הוא יושב פה באוטובוס שלי, פניו עגומות
ודמעה מרוחה על פניו. יודע הוא כי אל אמו לא יוכל לשוב, שכן
נהג שיכור לקח לו אותה בדרכה חזרה מעבודתה השנייה באיזה בר
עלוב בפרברי העיר הגדולה. יודע הוא, כי אולי הוא אינו רצוי
בבית אביו. אם הוא אינו מתגעגע - מדוע שאביו יתגעגע?

האנשים עולים שוב על האוטובוס. אני סוקר אותם במבטי, מתיישבים
להם אט אט במקומותיהם. אישה בהריון מחפשת את מושבה. לפתע נלחצת
הדוושה, והאוטובוס מזנק קדימה, מוכן להסתער על כביש האספלט
השחור. היא נזרקת אחורה, נופלת. זעקות ממלאות את חלל האוטובוס.
חריקת בלמים אדירה קורעת את אוזניי. אך אף אחד אינו ניגש לעזור
לה לקום. היא נאלצת לקום לבדה, להגיע למושבה אשר ליד הספסל
האחורי, ומתיישבת על הכסא הקשה, נאנחת ועצובה.
לפתע אני מרגיש מחנק. אני מביט באנשים שסביבי. אנשים ארורים.
ארורים אתם! כה מרוכזים בעצמכם. כה מפלצתיים. בדיוק כמוני.
בצהרי היום השמש מגיעה לשיא מקומה - היישר בפסגת ההר שנקרא
"שמיים". אין ציפורים. אין חרקים. אין חיות. רק אוטובוס מקרטע,
מלא באנשים מקרטעים, הנוסעים לעבר מטרה מעומעמת ובלתי ידועה.
אני עוצם את עיניי.

  האור חזק מדי. הוא חודר מבעד לעפעפיי הסגורים. הוא מציף
אותי. לך מפה, אני זועק. ליבי מתכווץ. אין אני רוצה באור זה.
אור ארור. אני מכסה את עיניי בכף ידי. אין זה ממש עוזר. האור
החודר מבעד לחלון מכה בי שוב ושוב. שילך כבר. שיציק למישהו
אחר. אני קם, יורד במהירות מן האוטובוס. רגליי לוקחות אותי
בריצה מהירה לכיוון בלתי ידוע. עיניי עצומות. יודע אני כי הן
המחסום האחרון המגן עליי מהאור ההרסני. אני שחור! איני רוצה
להיות מואר! איני יודע להיות מואר! שמישהו יעזור לי!
אני כורע על ברכיי, האדמה הלוהטת צורבת את ברכיי. קוצים של קיץ
חותכים את בשרי. דמי ניגר על פני האדמה. אני מוטל כך סתם על
האדמה החמה, מחכה שתלך כבר השמש. שתלך, ולא תשוב עוד לעולם.
באופק האוטובוס מתרחק. פיצוץ עז מרעיש עולמות. האיש הנחמד
שחייך לכולם החזיק בתיקו כמה מסמרים וחוטי נחושת. היה עליי
להבחין בו. הייתכן איש מחייך בארצנו? אני גוער בעצמי. זעקות
נשמעות ממקום הפיצוץ. הייתכן כי אלו בעצם זעקות ליבי? להיכן
הגעתי? להיכן התדרדרתי? להיכן אנו התדרדרנו?

  בשארית כוחותיי אני מתקדם. ממשיך בדרכי, לעבר עתיד לא ידוע.
לעבר מטרה לא ברורה. מוחי עמוס לעייפה במחשבות. מסביב שרועה
הארץ כחיה פצועה שותתת דם. השדות הצהובים, הנמסים מחומה הלוהט
של השמש, נמתחים מכל עבריי. אני מביט סביבי, עוצר, ומתיישב על
אדמת הארץ. "קרוב יותר לשורשיי לא אגיע", אני ממלמל לעצמי.
ציפור יחידה בשמיים מופיעה לנגד עיניי. היא מותשת. בשארית
כוחותיה היא מנסה לעוף, לחפש מקום מנוחה, מקום מסתור, הגנה
מפני השמש הקופחת. היא עפה לה בכבדות, באיטיות מרגיזה. על כל
כמה מטרים של תעופה היא יורדת עוד ועוד, עד שלבסוף היא מתרסקת
על הקרקע, קרקע שממנה היא לא תמריא עוד.
דחף מוזר עולה בי. עליי למצוא אותה. אולי נפגעה. אני קם, תר
אחר מקום נפילתה, ורץ ברגליי היחפות על שדה הקוצים, החוצבים
בכף רגלי חריצים עמוקים. אני מתעלם מן הכאב. היכן היא? הרי
ודאי הגעתי כבר למקום בו כנפיה לא עמדו עוד במעמסה. היכן את,
ציפור שלי?. אני מתיישב בשנית. זיעה מכסה את מצחי. שמש ארורה.
כל כך חם. ראשי כואב. שפתיי יבשות, וגופי כמה לטיפת מים. אני
שב ללכת, ומביט סביב פעם נוספת, אולי אמצא מקום למנוחה.

  אין מקום כזה. אין מנוחה בעולם. זהו עולם שבו אנו נעים
כדמויות שחייהם נכתבו מראש, דמויות אשר נגזר עליהם לחיות בצער
מתמיד, ביגון, בכאב. אנו דמויות, צלליות, גופים ללא מחשבה
עצמית, ללא דמיון, ללא יצירתיות. אנו שקועים בעצמנו, חושבים
שעולמנו הוא המסובך והמורכב מכולם, בעוד שבחוץ הכל פשוט כל כך.
אין זה נכון. העולם החיצוני מורכב, קשה, נורא. מה קשה יותר? מה
מסובך יותר? אני, או העולם? אני, או החברה בה אני חי? אנו חברה
מסובכת, שמורכבת מאנשים מסובכים. אנו חברה מדוכאת, המורכבת
מאנשים מדוכאים. אנו חברה שחורה, המורכבת מאנשים שליבם שחור.


  על הגבעה שהתגלתה מולי באופק עומדת דמות לבנה. שעת הדמדומים
מתקרבת, בצעידתי לעבר הדמות היא נהיית ברורה יותר ויותר. כל כך
לבנה, כל כך טהורה, כל כך לא אנושית. אני מתקדם, נפעם מתגליתי
החדשה, מתחיל להחיש את צעדיי, מנסה להספיק להגיע אליה, לפני
שהאפלה תשיג אותי, תגיע אליה לפניי ותהפוך אותה לשחורה -
כמוני, כמו שאר האנשים. אני רוצה לצעוק לדמות - "היזהרי!,
ברחי!". איני יכול. גרוני היבש אינו מוציא צליל. אני נופל.
איני יכול עוד לקום. אני מרים את ראשי ומביט בדמות. תווי פניה
גלויים לי עתה. כה יפה. כה מדהימה. עוד דקות אחדות היא תלקח
ממני בחסות האפלה. היא מביטה בי, נועצת בי זוג עיניים חודרות,
ומחייכת.
האפלה יורדת. היא נעלמת. אני נעלם. הכל נעלם. חושך.
הכל שחור פה עכשיו.