אני לבד ולא כל כך טוב לי עם זה. אני אדם של זוגיות, את זה כבר
למדתי על עצמי ואין לי שום רצון לשנות את זה. אני לא מוצא אותך
יותר בשום מקום ולפעמים אני מרגיש כל כך רע שאני נסחף ברחמים
של עצמי ונרדם.
התחושה היא שבפנים הכל מת, אין שום רגש פעיל, שום ציפייה וגם
הנבט היחידי שחשבתי שהצמחתי נבל ומת. את ההצלחות שלי קל לי
להסתיר אבל על כל כישלון אישי אני חוגג, הביקורת העצמית הזאת
לא מרפה ממני.

אולי אני צריך את הזמן הזה לעצמי, חשבתי היום בבוקר, אבל לא כל
כך נראה לי שהקלישאה הזאת בשבילי. אני צריך ומהר משהו מסעיר
בחיי, כי זה קשה. טעמתי מהסם הזה תקופה ארוכה, אני בתהליך של
גמילה ויש לי קריזים מטורפים. עד מתי, איפה את מסתובבת
ברחובות, שתעברי לידי אני אראה שזאת את?