בחתונה שלנו עתליה לא הייתה. אחרי חודשיים של חיפושים מי
שהתייאשה זו אני, ויאיר סחב אותי חזרה לארץ. התקשרתי אל אבא
שלה וסיפרתי לו שאין לי בעצם מושג לאן נעלמה לו הילדה. אבל הוא
רק הרגיע אותי ואמר שהוא בטוח שהיא עוד תצוץ. באמת שכחתי
שעתליה היא כזאת, ואם אבא שלה לא דואג אז מותר לי לוותר. כמה
שלא רציתי לוותר, הייתי מוכרחה לוותר. כמה שרציתי להתחתן
כשעתליה לצדי, הבנתי שזה ישאר בגדר חלום.
לילה אחד, שלושה ימים לפני החתונה, הלכתי לישון אצל ההורים
שלי. לא שהייתי מפוחדת או שהייתי צריכה זמן לעצמי. גם לא
הרגשתי חנוקה או סוג אחר של חרטה, אני גם לא מאמינה באמונות
טפלות. העניין הוא שהמיטה שלי ושל יאיר נשברה ועד שנתקן אותה,
כל אחד ישן אצל הוריו. אולי זה הקסם הזה של הבית הישן והמיטה
הראשונה, אולי החזרה לאחור. אולי המחשבות הבלתי פוסקות שעדיין
הציקו לי בקשר לעתליה. אבל באותו לילה חלמתי על יהונתן. שוב
אני משוטטת בחלל שחור, כשהפעם מנקרת בראשי הידיעה ששוב עומד
להתרחש אסון. אני יודעת שאני בארץ, אני גם יודעת באיזו עיר אני
נמצאת, אני אפילו יודעת שאני בתוך בית. יודעת אבל לא יכולה
להרגיש. כמו שקורה בחלומות בדרך כלל, שהידיעה מרחפת ממש מאחורי
הראש, בדיוק במקום הזה שאליו אי אפשר להגיע. בתוך כל השחור
נפתחת דלת שחורה וחרישית. אני מרגישה את עצמי פוסעת ועוברת
בעדה. בועה יחידה וסגלגלה מרחפת בחדר ומאחורי ננעלת הדלת.
עכשיו זה כבר חלום של ילדה גדולה. כבר לא בת עשר, כבר פחות
תמימה. היד שנשלחת אל הבועה היא כבר לא אותה היד. עכשיו
הציפורניים שלה עשויות ומטופחות, מוכנות לחתונה עוד שלושה
ימים, יכולות לפוצץ את הבועה בנקל. וכשהבועה מתפוצצת בקול של
"פלופ" רך ונמוגה בחלל אני מרגישה את הדמעות שלי זולגות על
הלחיים גם בחלום. אם אני חולמת על הבועה יש לחלום רק משמעות
אחת. אפילו בלי לבדוק בספר החלומות הגדול (למרות שעשיתי את זה
בכל מקרה) אני יודעת שזה חלום של געגוע.

בבוקר אני מתעוררת והכרית שלי אמנם לא רטובה מדמעות, אבל אני
כן. פתאום חזרתי אחורה. פתאום בהבזק של שלוש שניות וחלום אחד
שחור אני ילדה קטנה ומאוהבת שוב. אני פוקחת עיניים בבוקר, בחדר
שלי הישן, בבית הישן של ההורים שלי ומסתכלת למעלה על התקרה שם
אני מגלה את השם "יהונתן" שעדיין חרוט עליה. ושוב אני בוכה.
עוד יומיים יש לי חתונה עם יאיר, שם יהיו לי לא עתליה ולא
יהונתן. אני לא מתחתנת בלי יהונתן, אני לא מסכימה. יאיר יודע,
יאיר יבין אותי. יאיר הוא גבר אמיתי.
יאיר הציע שנזמין את יהונתן עוד בזמנו לפני הטיול לדרום
אמריקה. אז אמרתי שאני עוד אחשוב על זה ונראה מה יהיה. עכשיו
אני כבר באמצע כתיבתה של ההזמנה. "לכבוד יהונתן" היקר שלי,
המתוק שלי, האצילי שלי. נושא הדגל, העתיד. אתה מוזמן לבוא
לחתונה שלי, לראות אותי מתמסדת לאחר, לראות אותי יולדת לו ילד
בייסורים, לדמיין אותי מתבגרת, מזדקנת, מאפירה. לחשוב עליי,
להרגיש אותי, לבכות עליי הרבה. או לא לבוא ולשכוח ממני לעולם.
נסעתי לקיבוץ שלו ושמתי לו את ההזמנה אישית בתיבת הדואר כדי
להיות בטוחה שהיא תתקבל. למרבה הפלא הוא עדיין גר באותו מקום
ירוק ליד המטעים. עוד יום וחצי אני מתחתנת עם יאיר, וחושבת על
יהונתן.
הוא לא בא לחתונה שלי. הוא אף פעם לא מגיע לשום מקום. הוא אף
פעם לא שם כשצריך אותו. הייתי צריכה כמובן לחשוב על זה קודם
ולצפות לזה במקום להביט אל הכניסה כל רגע ולהעביר את החתונה
שלי באוממללות מוסוות. סיפרתי לחברות שלי שאולי הוא יגיע, אבל
כשהוא לא בא שמתי לב לזה שגם הן עצובות. מתהלכות על הדשא בחיוך
שהזוויות שלו מוטות כלפי מטה. גם בלי להכיר אותו היה ליהונתן
קסם שצרח למרחקים וגרם לאנשים לבכות על היעדרו. היה לו את הכוח
הזה, והוא פעל גם על חברותיי שלא פגשו אותו מעולם, אך שמעו
עליו סיפורים. אפילו יאיר היה עצוב. הוא ידע שאני מחכה לו,
יאיר לא טיפש. וכשראה שכל פעם שאני מנסה לחייך יוצא לי
"עקומון" הוא לקח אותי הצידה לשיחה. וגרם לי להבין שאכפת לו
ממני ויהי מה.

יאיר מדבר איתי ומסביר לי בכובד ראש אופייני - אני אוהב אותך
ובלה בלה בלה - כמה נמושה אפשר להיות. מעולם לא השתמשתי במילה
הזאת, נמושה. יש לה צליל מוזר. צליל של נמלה הולכת. פתאום אני
אומרת ליאיר שיפסיק כבר עם כל הנמושיות הזאת. תהיה גבר כמו
שצריך. תגיד לי להעיף את יהונתן מהראש שלי כי אחרת אין חתונה.
תגיד לי מה לעשות בתוקף. בזעם. חזק. תגיד לי מה לעשות כדי שאני
אוכל להקשיב לך פעם אחת. שלא תוותר לי. נמושה. שלא תהיה כמו
חילזון. נמושה. יא נמושה שכמוך. רציתי להגיד את זה, אבל זה
כמובן לא עבר את מחסום הגרון. במקום זה נתתי לו סטירה ורצתי
לשירותים לבכות. בשירותים איבדתי את הילד שלנו.

המשכון קצר לסיפור שכתבתי לפני מאות שנים וכולכם חיכיתם לו
בקוצר רוח.
אני יודעת.