היא גרה בתל אביב - בניין ישן קצת, שרוט ואפור. עוד אחד מאלף
שמסתירים את השמיים. היא הולכת לתיכון,  יו"ד-אל"ף ארבע, יושבת
בשורה החמישית, לפני האחרונה, טור מספר שלוש. מאחוריה יושבים
ערן,  החתיך השכבתי,  (היום הוא לובש ג'ינס של קרוקר וחולצה
שחורה של לי קופר) הוא מעביר מעליה אווירונים,  צוחק עם דנה
שיושבת לידה,  ויורה בדיחות קבועות לשאלות שהמורה מפנה אליו.
לידו יושב בוכמן. הוא החבר הכי טוב של ערן, והם קוראים אחד
לשני "גבר" ו-"אחי". יש לו עגיל בצורת קוץ כתום בסנטר. הוא
מגולח, ויש לו קעקוע סודי בגב של נשר עם שם של בחורה. (דנה
גילתה לה בסוד. בחיים היא לא הייתה יודעת על זה אם לא עסקת
החליפין שלהן.)
הוא שומע כל הזמן בדיסקמן, ומהאוזניות שמחוברות לו לאזניים
בוקעת מוזיקה צרחנית של ספולטורה. על השולחן מפוזרים דיסקים,
והוא תמיד לובש חולצות שחורות עם הדפס של קורט קוביין, ועונד
קולר שחור של פריקים. אמא שלה הייתה מעקמת את האף אם הייתה
רואה אותו. היא הייתה אומרת לה להתרחק מטיפוסים כמוהו. אבל
בוכמן במילא לא יתקרב אליה יותר מהדרוש. פעם אחת הוא שאל אותה
שאלה בגיאומטריה אנליטית, הוא נרכן לעומתה, וחולצתו הקרועה
נפערה לקראתה, ודרכה יכלה לראות את החזה החלק ולבן שלו. הריחה
את ריח הזיעה שלו, מוערב עם ריח של תרסיס זול.
דנה יושבת לידה. יש לה עיניים של חתולה עם ריסים מעוגלים,
ושיער שחור ארוך. גיזרה מושלמת ועור שזוף חלק. היא מלכת הכיתה
והחברה הצמודה של ערן. כמו בכל שיכבה, יש שם כללים שאי אפשר
לשבור בקלות, והיררכיה מסודרת וקפדנית. מרדנים ככל שיהיו, בני
הנוער האלה,  בתוך החברה הפרטית שלהם הם מסודרים ומתוקתקים.
דנה לעולם לא הייתה נשארת עם מאזן ציונים של שמונים ומעלה
אלמלא יולי. היא זו שנתנה לה את התוצאות והתשובות לבחינות. את
שיעורי הבית, ועזרה אינסופית בהבנת החומר. בתמורה פסח עליה
הגורל של לעג אכזרי שאורב לכל ילדה קטנה בלי חזה עם גשר
בשיניים.
דנה הייתה הוגנת,  ונתנה לה חומה יציבה להישען עליה. ובגלל
שבתוך החברה שלה לא היו לה חברות אמיתיות אלא סתם שרמוטות
מניפולטיביות שחתרו תחתיה כדי להשיג את ערן ואת כס המלכות-יולי
הייתה אוזן קשבת לצרות שלה עם ההורים,  לצרות שלה עם המורים,
ולצרות שלה עם ערן. יולי טיפחה חוסר חיים. בסוף כל יום
לימודים,  (שתמיד היה מתארך למעלה מיכולת הסבל שלה) היא סחבה
את המחברות של דנה כדי להכין לה את שיעורי הבית ואת העבודות,
כשהגיעה לבית, אמא שלה הייתה עדיין במשרד, ולכן היא הכינה את
שיעורי הבית במהירות ותוך כדי חיממה לה פירה תפל ופיצה
מהפריזר. דנה התקשרה בארבע בערך כדי לשאול מה עם שיעורי הבית
שלה. אם התשובה הניחה את דעתה, היא פיטפטה בעליצות על התוכניות
העתידיות להערב, הם יוצאים למסיבת סטודנטים אמיתית,  אולי היא
תתפוס סטודנט חתיך, שמעת?! סטודנט! יולי ניסתה לחשוב מה קורה
במסיבות כאלה, ואיך רוקדים, ואיך זה כשמתחילים איתך, ומפלרטטים
איתך... אבל למרות מנת המשכל הנכבדת לגילה, הדמיון המוגבל שלה
לא העלה תוצאות, והיא נשארה עם סימן שאלה גדול, ועם הבטחה מדנה
שתספר לה ה-כל. בצהריים היא נכנסה לצ'אט, וניסתה להשיג חיים.
המפגרים שפנו אליה לא היו מעוניינים בשיחה נחמדה, אלא רק במידת
החזייה שלה. היא ניתקה את המחשב בייאוש, וצפתה בדיסקברי צ'אנל,
מעבירה בחוסר עניין לאם.טי.וי, מזפזפת בין ערב חדש לעוד תכנית
אקטואליה. אמא שלה חזרה בחמש. היא קידמה אותה ב"שלום" קולני,
והכריחה אותה לשבת איתה כשהיא אוכלת. יולי סיפרה לה על
הלימודים, על הציונים שקיבלה, ועל המורים. אחר כך אמא פנתה
לנוח,  ויולי נשארה עם עצמה לבד, עוד פעם. היא הכינה מערכת,
וסידרה את הבגדים למחר על הכיסא. בתשע היא כבר הייתה במיטה,
ונרדמה תוך שנייה.
למחרת, דנה סיפרה על החתיכים שהתחילו איתה, ערן היה איתה
ברוגז, וכינה אותה ברוגז "זונה". בהפסקה הוא נמרח על סיגל ליד
כולם. דנה סיפרה על השתייה שניסתה, והג'וינט שעישנה, ואיך
הייתה מסטולה,  ואת מה שלבשה,  ואיך באו עליה המכנסיים מעור
מד-הים.
היה מבחן במתמטיקה, ויולי כרגיל הגניבה לדנה את התשובות. אבל
הבוחן תפס אותן, ושלח את שתיהן לסגנית מנהל. שתיהן קיבלו אפס,
ונדרשו לתרום חמישים שעות למען עבודה ציבורית בקהילה. כשאמא
שלה שמעה על זה, יולי קיבלה סטירה ורותקה לחודש. אבל זה לא
משנה,  כי במילא אין לה לאן לצאת.
היא עכשיו בבית, ודנה לא מדברת איתה יותר. היא יושבת ליד אינה,
תלמידה חדשה מאוקראינה,  שטובה יותר ממנה במתמטיקה. אמא ניתקה
לה את האינטרנט ואת הכבלים. עוד מעט היא צריכה לצאת לעבוד במתן
שיעורי עזר לילדים, ושוב יחכו לה הערסים בפינת הרחות וינסו
להוריד לה את החצאית. וכשהיא מסתכלת על הסכין בזווית הזאת, זה
לא יכול להיות כל כך כואב, נכון?
הדם שנוזל מרטיב את הסדין החדש, והוא זורם מהר יותר כשהיא
מכניסה את ידיה לכיור. הראייה מתערפלת, וחושך סוגר עליה.
הסנטר שלה נחבט בחרסינה, ודקה לפני חמש, היא שומעת את הצווחה
המבועתת של אמה, כשהיא מחייכת חיוך חלש וחיוור, אחרון...