כשאבא אמר לי שעוד מעט יהיו לי שני בתים, קפצתי והשתוללתי. לא
הייתה לי סבלנות ללכת למחרת לגן ולספר לכולם. בייחוד רציתי
לספר לבועז. גם לו היו שני בתים. היה לו בית אחד ממש ליד שלי
ועוד בית, קצת רחוק, שהוא היה נוסע אליו כמעט בכל שבת. אבא
הבטיח לי שהבית השני שלי יהיה קרוב ושאני אוכל לבוא לשם כמה
שאני ארצה.
"שני בתים! שני בתים!" שרתי לעצמי. אני נורא אוהב לשיר
באמבטיה. אמא תמיד אומרת שיש לי קול מקסים ושיום אחד אני אהיה
זמר. מעניין אם תהיה אמבטיה יפה בבית השני. אם יהיה רק טוש, אז
אני לא אוכל לשיר שם כי בטוש תמיד נכנסים לי מים לפה ולאף.
כמה ימים אחרי שאבא סיפר לי על הבית החדש, אמא סיפרה לי שוב.
כשהיא סיפרה - זה נשמע לגמרי אחרת. היא לא אמרה שיהיה לנו עוד
בית - וזהו. היא דיברה הרבה עליה ועל אבא.
"אתה מבין? יהיה לנו את הבית שלי ושלך, ויהיה לך גם את הבית
שלך ושל אבא."
"רגע, אז בכל מקרה יהיו לי שני בתים?" שאלתי בדאגה.
"כן. יהיה לך בית איתי וגם בית עם אבא". כשהיא אמרה את זה,
נראה לי שהיא כמעט בכתה, אבל היא לא. אני ממש שמחתי.
"יש! יש! שני בתים. יהיו לי שני בתים!"
כשאבא עבר לבית החדש שלו, סיפרתי לרחל הגננת בשעת ריכוז. היא
חיבקה אותי נורא חזק. היא נראתה לי עצובה פתאום. היא בטח נורא
קינאה כי לה יש רק בית אחד.
סיפרתי לה שעכשיו אני עושה קידוש במקום אבא כי אמא לא יודעת
את המילים ואני זוכר אותן בעל-פה. כשהיא שמעה את זה, היא אפילו
לא אמרה לי "יופי". מוזר נורא, היא תמיד אומרת "יופי" כשמספרים
לה דברים כאלה.
האמת היא שלא היה לי כל-כך כיף בשני הבתים שלי. זה בכלל לא
היה כמו שחשבתי. אצל אמא, הייתי צריך להיות אבא, ואצל אבא
הייתי אמא. הייתה לו רק מיטה אחת אז היינו ישנים יחד והוא היה
מחבק אותי כל הלילה - כמו שהוא היה מחבק את אמא. אני יודע שהוא
היה מחבק, כי פעם ראיתי.
כל יום אחרי הגן, כולם היו שואלים אותי לאיזה בית אני הולך.
לא תמיד ידעתי. הייתי מחכה לראות מי יבוא לקחת אותי. לא תמיד
ידעתי לאן אני רוצה ללכת.
אם הייתי שני אנשים, אז הייתי יכול להיות בשני הבתים באותו
זמן. אמא ואבא היו צריכים לחשוב על זה קודם. זה בכלל לא פייר!
אולי אמא יכולה לקחת את הראש והבטן שלי ואבא ייקח את הטוסיק
והרגליים. ככה אני אוכל לעשות קידוש אצל אמא ובאותו זמן גם
לשבת לאבא על הברכיים ושהוא יקפיץ אותי למעלה ולמטה כמו שאני
אוהב. כל כמה זמן הם יוכלו להחליף. כשהראש והבטן יהיו אצל אבא,
הוא יוכל לחבק אותי כל הלילה ועם הרגליים והטוסיק אני אוכל
ללכת עם אמא לקנות לי מכנסיים חדשים, כי אבא לא יודע לבחור
בגדים.
בגן, רחל הגננת ביקשה שנצייר את הבית והמשפחה שלנו. אני
ציירתי שני בתים עם גשר שמחבר ביניהם. ככה זה היה הכי קל. אני
חייב להציע לאמא ואבא שייבנו גשר כזה ואז אני לא אצטרך לחלק את
עצמי לחצי כל הזמן.
אולי בעצם, אני אוכל לעבור לגור בבית של אבא והוא ואמא יחזרו
לגור בבית שלה. ככה הם יוכלו לבוא לבקר אותי ביחד ואני אוכל
לבקר את שניהם.
הרבה יותר כיף כששניהם יחד כי כשאבא ואני משחקים כדורגל בלי
אמא, אז אין לנו שוער. אני אפילו אהיה מוכן להיות השוער בעצמי
כי אמא לא אוהבת. היא תמיד פוחדת מה'טילים' שאני בועט.
ביום שבת, ישנתי אצל רני החבר הכי טוב שלי. לפני שנרדמנו, אמא
ואבא שלו באו להגיד לנו לילה טוב. זה היה ממש מוזר לראות אמא
ואבא ביחד. אני כבר התרגלתי לשני בתים.
אחרי שרני נרדם, יצאתי מהחדר והתיישבתי עם אמא ואבא שלו
בסלון. שאלתי אותם אם גם להם יהיו שני בתים בסוף. אמא של רני
אמרה שלא.
"את בטוחה?" שאלתי.
"אני בטוחה". היא אמרה.
"אז תקשיבו:" אמרתי לשניהם ונעמדתי על הספה בפיז'מת הגיבורים
שלי: "אני אהיה הבן שלכם. אני אעשה קידוש ביום שישי כי אני
יודע את כל המילים בעל-פה וכל פעם שנשחק כדורגל, אני אהיה
השוער, טוב? אתם יכולים גם לבעוט לי 'טילים' כי אני לא פוחד."
אמא של רני חיבקה אותי חזק, ממש כמו רחל הגננת.
אני לא מבין מבוגרים. כל פעם שאין להם מה להגיד, אז הם
מחבקים.