אני אספר לכם קצת על עצמי -
אני בחורה מאוד פלרטטנית, אני אוהבת את צומת הלב. אני תמיד
מחפשת אנשים מעניינים שיעזרו לי ללמוד יותר על עצמי ועל האופי
שלי. אני מאוד חברותית, אני מאוד אוהבת להכיר אנשים חדשים.
בעיקרון אני רואה את עצמי כבן אדם טוב, אני לא אומרת שאני לא
טועה, אני עושה הרבה טעויות, אולי הרבה יותר מאנשים אחרים, אבל
מה שאני מעריכה בעצמי שאני יכולה להתמודד עם הטעויות שלי,
להתעמת איתם, ללכת ולהגיד שאני טועה ושאני מצטערת, זה אנושי.
אני נפתחת בקלות, אולי רבה מדי, לאנשים. יש לי בטחון עצמי גבוה
שבניתי בזכות האנשים שעזרו לי ללמוד על עצמי. ההתנהגות שלי
יכולה להיות מאוד פרובוקטיבית לפעמים, ואני חושבת שזה בסדר,
במיוחד בגיל הזה, כי בסך הכל אני מנסה למצוא את עצמי, ולמצוא
את הדרך שלי.

ואתן שופטות אותי על פי זה? מה רע בהתנהגות שלי ובדרך הזאת?
אתן אומרות שאני השתנתי??? כן!!! ברור! למה שאני לא אשתנה? למה
שאני לא יחפש את הדרך שלי? למה שאני לא אחפש את הבן אדם שמתאים
לי? שאני רוצה להיות איתו?
זה טבעי, זה אנושי. זה שזאת לא הדרך שלכן זה לא אומר שזאת לא
דרך נכונה. זה שזאת לא הדרך שלכן זה לא אומר שאתן צריכות לשפוט
אותה.
מכן ציפיתי להתנהגות בוגרת יותר, לגישה מבינה יותר.
אתן, החברות הכי טובות שלי בכל היקום, אמורות גם להיות הכי
תומכות, מבינות ואיכפתיות. אתן צריכות להיות לצידי לא משנה מה.
אתן לא צריכות לשפוט אותי לפי המעשים שלי, אלה לפי האופי שלי.
אתן צריכות לקבל אותי כמו שאני. ואם אתן לא יכולות, אתן לא
שוות לקבל יחס כזה ממני.