בהתחלה היה יוסף רק האבא של גדעון, שלוקח ומחזיר מבית הילדים.
לא התעניינתי בו עד שנעשה המורה שלנו בכיתה א'.
הוא האמין שילדים צריכים לגדול על ספרות טובה, ושעת הלימודים
האחרונה הוקדשה להקראה בהמשכים מספר שבחר.
הוקסמתי. הסיפורים שבו אותי. הערצתי גם את המספר. גיליתי את
צמרמורת העונג שקטע שיא בסיפור מסב לי.
במקביל - גילה יוסף שאני מזיזה לפעמים את האוזניים.
"תעשי את זה שוב", ביקש, "רוצה לראות".
הסברתי שזה היה סתם. אולי היה שם זבוב, או הרגשתי חוסר תנועה,
אז הזזתי. אמרתי שזה בכלל לא חשוב. הבטחתי לא להזיז אותן שוב.

לכאורה - נשכח הנושא, אבל למחרת עלה שוב.
"תראי לי איך את עושה את זה", התעקש. אז הזזתי.
רצה עוד, וגם בימים הבאים. צפה בי בריכוז, בלהיטות שגרמה לי
תחושת אי נוחות כאילו עשיתי משהו גס.
כל הילדים הצטופפו סביבי וצחקקו.
השתדלתי להתרחק ממנו.

לא רק את צמרמורת ההנאה שגופי יכול להסב לי גיליתי עם המורה
יוסף - גם את הבושה בו.