נשארתי לבד. בלי אף אחד. מרגישה סגורה בתוך כלוב שמפתחו נזרק
עמוק לאוקיינוס השקט, שמעולם לא סיפר לאף אחד שיש ילדה בודדה
בעולם בלי דרך חזרה. מרגישה שלא רוצים בי, שאני חסרת טעם לקיום
ושאני מיותרת. נקברת תחת מחשבות תמימות שמתרוצצות בראשי, שיום
יבוא, והכל ישתנה, וכל העולם יזכור קיומי, בלי מילה מיותרת
אחת.

איבדתי אותן. אלו שהרגשתי שחיי היו תלויים בהן - חברותיי,
שטענתי שנשענתי עליהן במצבי רוח נוראיים, והן היו תומכות בי
וטופחות לי על הגב כמו שאמא מעולם לא הייתה עושה. עוד אז
הרגשתי שהן כל עולמי, שבלעדיהן, אני לא מצליחה לפתור אף לא
תרגיל אחד בחיי.

מסתבר שטעיתי, כי אותה אהבה שהייתה קיימת עוד לדעתי אז, טבעה
ונעלמה כלא הייתה, ולא הצלחתי למשותה מן המים. אותה להבה ששררה
יחד איתן כבתה, ואפילו סימן חיים לא נשאר ממנה.
הוכח לי שמחשבותיי תעתעו בי. מעולם לא הייתי נערצת או נאהבת
כלפי אותן בחורות, הייתי כמעבר צר בחייהן והן כחיי השלמים
והמלאים, שכרגע, ירדו לכל תימהון.
כי בגללן נשארתי לבד, ילדה שמרגישה כלואה בסירה התקועה בלב
האוקיינוס השקט, שמעולם לא סיפר לאף אחד שיש ילדה בודדה בלי כל
דרך חזרה.

חיפשתי לי נערה שאותי בחיקה תרצה תמיד, ונספר אחת לשניה כל מה
שעל ליבנו, בלי להסתיר דבר. ניסיתי להכנס לתוך לב ליבה של כל
אחת מאותן בנות, שהיוו בשבילי את כל חיי, אך לא הצלחתי לפגוע
בנקודה המתאימה. לא הצלחתי לגעת בכל אחת מכן במקום הנכון, או
שאולי ליבכן מנע ממני זאת.
האם רציתן אותי בחברתכן? היו פעמים רבות שהפגנתי נוכחות אילמת,
זאת אומרת, בגופי ובפניי הייתי שם, אך נדמה היה כי לא הרגשתן
בנוכחות רוחי. כאילו איני קיימת לאף חישה בעיניכן, כאילו איני
חסרה כלל וכלל. באותו רגע רציתי להעלים את עצמי משם. רציתי
לברוח כל עוד רוחי בי, רציתי שלא יבחינו בי עוד, אם כי, מעולם
לא הבחינו בי עוד קודם.

והנה אני יושבת פה, ומרגישה כצפה על פני האוקיינוס השקט,
שמעולם לא סיפר לאף אחד על ילדה שטבעה נשמתה,
שנשארה בודדה, בלי אף אחד,
ובלי כל דרך חזרה...