לאיש אחד בלי ידיים ורגליים היו חיים נוראים. השם המלא שלו היה
אלימלך, אבל בבניין כולם התרגלו לקרוא לו בקיצור אלי. לפעמים
בצהרים, כשהייתי רואה אותו יוצא לטיול בחוץ עם המטפלת שלו,
הייתי מתחבא מאחורי בלוני הגז. לא היה לי כוח לשאלות המרגיזות
ולמרירות הקבועה שלו, הגוף המעוות שלו העציב אותי. התיישבתי
מכווץ על הרצפה וחיכיתי שיעבור עם כסא הגלגלים החורק.
"נדיה!" שמעתי אותו צועק על השכנה מקומה אחת, "תעיפי כבר את
האוטו המסריח שלך מהחניה שלי. זה שאני נכה בלי אוטו לא אומר
שאני מחלק פה מתנות." נדיה לא ענתה.
בכוך עלה ריח חריף של שתן ויחד עם המראה של אלי הרגשתי שאני
נחנק. כל פעם מחדש הרגשתי שאני נחנק.

עליתי בריצה הביתה ואחותי הגדולה ניסתה לעודד אותי. הסבל של
אלי, אמרה באדישות, מזכיר לה מאוד את הסבל של הרבה מאוד אנשים
אחרים שהיא מכירה מהעבודה. היא אמרה שכמו שאלי לא יכול לעשות
כלום בחיים כי יש לו נכות פיזית, ככה גם אחרים לא יכולים כי יש
להם נכות נפשית. אמא שלי היתה מתעצבנת עליה, ותוקעת לה מבט כזה
שיכולת להבין שהיא אמרה משהו אסור. לאחותי זה לא היה מזיז והיא
הייתה ממשיכה. אלי למשל, אמרה, לא יכול ללכת כי אין לו רגלים,
ואנשים אחרים לא הולכים כי הם קפואים. כי יש להם פחד משינויים
או משכנתא או מילואים בעוד חודשיים. לא ידעתי מה זה משכנתא.
אולי אחותי חשבה שאם הסבל של אלי יהיה קיים אצל הרבה אחרים, זה
איכשהו יעודד אותי. עצרתי אותה ואמרתי לה שזה שונה, אלי אפילו
לא יכול לקנח לעצמו את האף או למחוא כפיים בסוף הופעה. במה זה
כל כך שונה? שאלה אותי אחותי ואמא הנהנה בראש. אותם אנשים שהיא
מכירה מהעבודה גם לא מוחאים כפיים. הם פוחדים לעשות רעש לזה
שיושב בקוביה לידם ודואגים איך זה יראה בסוף השנה בגיליון
האישי שלהם. "זו מטפורה," הסתכלה אחותי על אמא שלי, "זו רק
מטפורה."

אחר כך בחופש הגדול הייתי מחפש את אותם אנשים שאחותי דיברה
עליהם. ניסיתי לזהות את הפנים שלהם, כואבות כמו הפנים של אלי
שאפילו את השם שלו חתכנו לחצי. הייתי עולה בקניון במעלית
השקופה, ומהקומה הרביעית מסתכל למטה עם משקפת למצוא אנשים
רגילים שגם חיים בלי ידיים או רגליים. הכי קרוב שבסוף הצלחתי
למצוא היתה אחותי עצמה, וגם זה בגלל שהיא מתפללת כל ערב להתחלף
עם אלי.
"חס ושלום," צעקה עליה אמא, "איך את מדברת, מה את בכלל יודעת
על חיים של בנאדם כמו אלי."
"לפחות ככה הייתי מקבלת קצבה ממשרד הביטחון," הייתה עונה אחותי
ומסתגרת בחדר. פעם כתבו על אלי שבאופן אירוני הוא אפילו לא
יכול להתאבד. זו היתה כתבה קשה, ואלי היה גאה בה במיוחד כי לא
צינזרו עם התמונות. בלילות הייתי שומע אותו צועק: "אלוהים,
אלוהים, תקח אותי מפה." אבל כל צהרים למחרת ראיתי אותו יוצא
לאותו טיול, שדחף אותי אל מאחורי בלוני הגז.