אז מה? עוד פעם אני באותה הסיטואציה?
חבל... החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן בלי זה. אז מה גרם לי
לחזור?!
במשך שנים אני עומדת בדיוק באותה הנקודה, מקווה להתקדם,
להשתנות ואז לפני חודשיים החלטתי לא לעמוד פה למשך שנה לפחות.
טוב, לפחות זו הפעם הראשונה שהחזקתי מעמד כל כך הרבה זמן.
המחוג לא זז והמספרים לא השתנו באופן משמעותי אז אני יורדת
למטה, מדליקה את הטלויזיה, מעבירה לעוד אחת מהתכניות האלה
שמראות את כל הבנות רזות באופן מציק. אני קמה מכניסה איזה שקית
פופקורן למיקרו ומחכה.
זה לא שאני רעבה, זה פשוט שאני מרגישה איזשהו צורך לכרסם משהו
בזמנים כאלה.
הטלפון מצלצל ובתקופות כאלה לא בדיוק מתחשק לי לענות לטלפון
אבל בגלל שאני יודעת שאמא מחכה לאיזו שיחה ואני לבד בבית אני
עונה.
"נירי, יוצאים היום, יש לרפי יומולדת"
ואני מנסה בכל דרך אפשרית להתחמק, בעיקר בגלל שרפי תמיד כל כך
מתנשא ולא משנה כמה הוא חבר טוב שלי. אבל כידוע לכולם, אי אפשר
לסרב ליערה, לפעמים היא כל כך עקשנית שזה משגע!!!
אני קמה בחוסר רצון ומתחילה למדוד בגדים. אומרים שזה פסיכולוגי
אבל כל הבגדים נראים כאילו הם מוסיפים לי עוד 5 קילו, כמו
בטלויזיה. מעניין איך אני אראה בטלויזיה....
סוף סוף, אחרי שכל הארון שלי שפוך על המיטה, אני מוכנה.אני שוב
בהתלבטויות אחרונות אם לשנות את מה שאני לובשת. זה כל כך מתסכל
לנסות למצוא משהו נורמלי ללבוש...
אין מה לעשות ואני יוצאת. אני מוצאת את המפתחות של האוטו (איזה
מזל ששיכנעתי את אבא...) ויוצאת בדרך לאסוף את יערה.
כרגיל היא דפקה הופעה, ככה זה שבמשך חודשים היא מנסה להשיג את
רפי.
אז נוסעים למרכז העיר וכמו בכל פעם יושבים באיזה בית קפה. רפי
מגיע כעבור כמה דקות, מתנהג מופתע כאילו לא ידע שעורכים לו
מסיבה וכולנו מתיישבים ומנסים להבין מה להזמין.
המלצרית נותנת לנו כמה דקות ואז באה לקחת את ההזמנה. אחרי
שכולם הזמינו את הארוחה מפנים אלי מבט לראות מה אני לוקחת. "
קפוצינו בבקשה". אף אחד כבר לא מופתע מזה.
אז אנחנו מנהלים שיחה עד שיגיע האוכל ושוב היא על נושאים
פילוסופים שנאבקים למצוא אותם.
הניסיון של החברים שלי להראות מתוחכמים נראה נואש ומעורר רחמים
יותר ויותר מפעם לפעם.
הדיבורים הופכים כרגיל ומצופה מפילוסופיה לפוליטיקה והמצב.
"אני עומד להתגייס עוד חודש וחצי לצנחנים ולי חשוב כמה שיותר
מהר להגיע לקו, נמאס לי לשבת ולא לעשות כלום" אמר רפי.
"לי נמאס לשמוע את כולכם מדברים על הלחימה. אף פעם לא חשבתם על
המצב שלהם? אתם חיים כל כך עמוק בתוך התחת שלכם שאפילו לא
יצאתם מהבועה לראות מה קורה בעולם שלהם!" ענה שלומי. אני תמיד
מנסה להבין מאיפה יש לו את האומץ לדבר נגד כולם. הוא השמאלני
היחיד בחבורה ותמיד מתקומם על השיחות. ברור לי שאם מישהו לא
יקטע את השיחה, עד סוף הערב יהיה פה ויכוח בין שלומי "די
לכיבוש" רחמיאן לבין רפי "קרבי זה הכי אחי" לוי.
במזל הגיע האוכל. כולם יושבים ואוכלים וסוף סוף יש לי את השקט
שלי.
אני קצת מתחרטת על זה שלא הזמנתי כלום אבל אסור לי לאכול לידם.
אני רק מתפללת שהבטן לא תתחיל לדבר מולם...
"נירי, בואי לשירותים"
בחוסר אונים אני קמה ומלווה את יערה לשירותים. מראש כבר ידעתי
שלא לשירותים היא הולכת אלא למראה שבחוץ.
זה רק אומר דבר אחד- עוד רגע היא הולכת לעשות משהו שימשוך את
תשומת ליבם של כולם.
אנחנו חוזרות, מתיישבות וחוזרות לשטף השיחה הקיים. אני קצת
מופתעת מכך שהיא שקטה. אבל אז היא קמה: " אנחנו נפגשנו הערב
לחגוג מאורע מיוחד מאוד, לרפי יש היום יומולדת! מזל טוב!"
יערה ואני חברות הכי טובות כבר כמה שנים טובות אבל עדיין לא
הצלחתי להבין מה אני חושבת עליה. מצד אחד היא מושלמת- היא
פופולרית, נראית טוב ואין לה שום בעיה של בטחון עצמי. לעומת
זאת מצד שני- היא כל כך בולטת שזה פשוט יותר מידי, המאמץ הזה
כל כך לא נצרך...
הערב ממשיך, מה ממנו יותר מהנה, מה ממנו יותר מענה אבל אני
מחכה לסיומו.
ואז מגיעה עוגת ליום ההולדת שיערה הזמינה ואני מתחילה עם
ההתלבטויות.
רפי חותך את העוגה, פורס אותה ומחלק בינינו.
מולי ניצבת עכשיו חתיכה גדולה של עוגה ואין ברירה אלא לאכול
אותה. אחרת, לא יודעת...
בכל הזמן שאני לועסת את העוגה אני מבטיחה לעצמי שברגע שאני
מגיעה הביתה אני ירוץ קצת כדי להוריד את זה או יעשה משהו. בתת
מודע אני יודעת שזה לא באמת יקרה...
אני לא יודעת למה אני תמיד כזו אובססיבית בעניין אבל לא מצליחה
להבין. אישה מצליחה לא חייבת להיות אשה רזה ויש מספיק נשים
יפות ומלאות אז למה?
אולי אני סתם לחוצה, ליערה היו 5 חברים כבר ולי היה רק 1 וגם
זה היה מאוד קצר.
הלוואי ובנים היו מסתכלים עלי כמו שמסתכלים עליה.
די, להפסיק לחשוב על זה. אולי לחזור ולהשתתף בשיחה? לא, נמאס.
טוב,הערב נגמר ואני אפילו לא צריכה להחזיר את יערה הביתה כי
רפי כבר דואג לזה.
אני נכנסת הביתה, מורידה נעליים והולכת להחליף בגדים. אני
לובשת את הטרנינג שבהם אני מרגישה הכי נוח ומתיישבת על הספה.
אני מחפשת את השלט ומדליקה את הטלויזיה, קמה, מכניסה פיצה
משבוע שעבר למיקרו ומחממת תוך כדי כך שאני מכרסמת במבה...