שנות ה-80.
קדחת ההתעמלות בשיאה.
קורי מתאהבת במייק, גבר גרוש בטייטס שהיא פוגשת בפארק באחת
מריצות הבוקר שלה. יש לו עיניים כחולות קרות כמו פלדה ושיער
בלונדיני. הוא נוהג במכונית וולוו ומסניף קוק במסיבות בלילות
שישי.

מייק מגיע בהפתעה.
"מייקל... הפתעת אותי."
"מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה?"
"אתה באמת חושב שאני יפה?"
"את... בובה, את בסדר גמור."
עכשיו הוא צוחק ומדגדג אותה ואין לה ברירה אלא לצחוק גם כן.

מכונית שעוברת שופכת אליהם צליליה- מוסיקה.

"אז את עוברת דירה?"
"מייק... תפסיק עם השטויות שלך. אני סתם מנסה להתארגן. אתה
יכול להבין את זה?"
"חכי רגע, בובה..." הוא מתרחק ללטף כלב גולדן-רטריוור שמגיע
בריצה על הדשא הירוק הצהוב.

לראות אותו רץ ככה, בסווטשרט. צוחק אל איזה כלב כמו גבר-ילד
אמיתי. זה מרגיש כל-כך נכון. אבל נפגעתי בעבר. אפילו כמעט
נאנסתי פעמיים. הגברים האלו חולים.
מה לעשות? אני מרגישה תחושה ממוססת ורוצה להיות בין זרועותיו.
האם אפשר לבטוח בו?

קורי הכירה את מייק בשיעור ההתעמלות. המורה, ראמון, היספני
הומוסקסואל עם מניירות בולטות של הומו בשנות ה-80, צעק עליו
בגלל שאיחר לשיעור. מייק ביקש סליחה ונעמד ליד קורי להתמתח.
"הוא תמיד ככה?" שאל אותה.
היא הייתה אחרי הנג-אובר עצום (אתמול בלילה שתתה עם שילה
במועדון האופנוענים... אחד מהם ניסה לאנוס אותה על שולחן
הביליארד, אבל בדיוק אז נכנסה איזו ועידה של בנאים למועדון
והיא הספיקה לבעוט לו בחזה ולחורר לו את הכתף עם עקב נעלה,
לאסוף את קרעי-חולצתה, שדיה מתדלדלים במנוסתה, מועדת על בקבוק
בירה אך מספיקה להימלט ומייק, הבארמן, התקשר אליה היום בבוקר
לשאול אם הכל בסדר והעיר אותה... ממשיכים לצעוד)
ולכן רק יכלה למלמל: "הוא במחזור".
מייק צחק. ראמון בא לבדוק מה קורה, אם צוחקים עליו.
"תקחי את עצמך בידיים." אמר לה.

היא נפגעה והתחילה ללכת. מייק הספיק לתפוס מה קרה ועקב
אחריה...

"היי, חכי שניה, נסיכה..."
"אתה חושב שאתה כל-כך cool?" שאלה ודחפה אותו. הוא לא נפל לעשב
(הוא היה בנוי טוב) ופתאום מצאה את עצמה בוכה, בידיים שלו. הוא
הסיט את שיערה, הסתכל בעיניה ובאופן מפתיע ביותר נישק אותה
נשיקה קצרה על פיה. היא הרימה את עיניה הדומעות להסתכל בעיניו
שלו, למצוא שם אהבה...

היא לא הספיקה לתפוס מה קרה. הוא ניער אותה קצת, היא בכתה.
פתאום מישהו מגיע ונכנס לתוך חייך, ואתה לא יודע מה לעשות -
האם לזרוק את הכל? האם לשעשע את עצמך במה שהוא לא יודע (כדי
שהוא ישאר).היא לא הספיקה לומר לו את כל זה כשתפס אותה ככה.

אז היה לה פלשבק של LSD. פתאום השמיים נראו כתומים צהובים
וכוכבים נפלו על פניה והיא הייתה ילדה קטנה ומייק היה אבא שלה
- הם היו אחד.
וכל העולם זהר אליה.

"אתה לא תאמין". היא אומרת לו.
"מה?"
"יש לי עכשיו פלשבק של LSD"
"את מרגישה טוב? להביא לך מים?"
לא! היא צוחקת.
"תישאר איתי רגע..."
המלים שלה נשמעות לה מצחיק... יהיה כל-כך נורא אם אני צוחקת
עכשיו, ומרגישה טוב...
הדם שוב זורם לי בעורקים ואני עומדת ליפול...
"את בסדר?"

מסתכלת אליו דרך בועות-סבון... איזו תפנית לקח פתאום היום הזה
- אולי זה כל האדרנלין משיעור ההתעמלות שאני מרגישה לכודה בתוך
קופסה וזה לא כל-כך רע. פתאום מרוכזת, שלמה, צפה על ענן כחול
גדול שעף לו ככה סתם בשמיים הכחולים שלנו... משא העולם כלל לא
מכביד על כתפיי...

"בואי נשב..." אומר מייק.
לוקח אותה אל ספסל.
ציפורים חירבנו על ספסל זה... הוא לא נראה כל-כך טוב. זה לא
משנה.
העיקר שתשב קצת, תרגע, תנוח, תרפה את נשימתה... היא נראית כמו
מלאך. למה רצתי אחריה?אני לא מכיר אותה בכלל.
אבל אני מחפש ותיק ויודע שהחיים עשויים להפתיע כך-פתאום עם
איזו אשה חלקה, שלמה-שבורה.
מסתכל עליה ורואה את עצמי לרגעים (אולי זו השורה שהסנפתי קודם,
ביחד עם השיעור והצעקות של ההומו הזה).
מחפש ידידה שתבין, יד אשה מלטפת שתעביר את כף ידה עם האצבעות
וציפרניה הארוכות על חזי, ותשחק עם השיער שיש לי שם...
יד ארוכה, ציפרניים ארוכות...

אני לא רוצה שתשרוט ותוציא דם. זה יכאב וישחרר אדרנלין ואני לא
רוצה להרגיש צעיר יותר. נשבר לי.

"איך את מרגישה עכשיו, ילדה?"
"כואב לי הראש."
"רוצה תרופה?"
"לא רק תרפה לי את היד, אח, כואבת לי הכתף... זהו, בסדר."
"מה את מרגישה?"
"אני רוצה לצוף, להיעלם, לטבוע, לחשוב, לחיות, לזכור, בעיקר
לזכור את הכל, איך אני אעשה שאני לא אשכח?"
"לי יש שיטה בדוקה בשביל זה."
"מה?"

"ככה: את שמה קסטה של להקת הרוק שאת הכי אוהבת בטייפ שלך,
במקרה שלי ה-'רולינג סטונס'. לוקחת נייר-גלגול וממלאת אותו
בעשב (כזה שמריח טוב), משאירה את הג'וינט הזה בצד. מכינה עוד
אחד, יותר גדול, ומעשנת את שניהם לבד. עם המוסיקה ברקע..."

זה מה שהוא אמר אז. עכשיו הוא משחק עם איזה כלב עם העוויות
מטופשות-מצחיקות וקפיצות מטופשות של ילד. הוא צוחק, הוא קופץ.
לראות אותו ולצחוק. מעניין אם הוא מנסה את השיטות של עצמו, על
עצמו.

"יש איזה רופא אחד שאני מכירה, דוקטור גולדשטיין, שנותן מרשמים
לתרופות פסיכיאטריות שהולכות ממש טוב עם ג'וינטים ויין. פגשתי
אותו במסיבה אחת, עם המכנסיים למטה. הוא לא בדיוק ידע איפה הוא
נמצא וגישש אותי... זה היה במסדרון בבית של החברה הכי טובה
שלי, אלנה.
הייתי ממש עצובה ולא הבנתי מה הוא בדיוק רוצה, אחרי הכל הוא
רופא המשפחה שלי- אני הולכת לראות אותו כשיש לי כאב גרון,
לעזאזל.
עכשיו, הוא מנסה לדחוף לי ידיים לחולצה ולפתוח לי את הכפתור של
המכנסיים אבל הוא כל כך גמור שהוא לא יכול למצוא את דרכו לשם
לבד. לעזור לו? לא. הוא מבוגר ממני בעשרים שנה, העור של הצוואר
שלו מזכיר לי את אבא שלי, מנומש, עם שיער בלונדיני...
בוא אבא'לה, בוא... תשב תנוח.
בטח היו לך ימים טובים פעם. עם להקות כלי-נשיפה מניו-אורלינס
וערבי-ברידג' מסביב לשעון. בטח שכבת עם כמה מטופלות."

"פתחתי לו את הטלוויזיה, מייק, הוא היה גמור לגמרי. הורדתי לו
את הנעליים והמכנסיים (אף פעם לא עשיתי את זה לאף גבר לפני
זה). ראיתי במקרה את האשך הימני שלו שברח לו מהצד של התחתונים
אבל לא העזתי ליישר לו את הציוד, ואתה יודע שאני בחורה שאין לה
בעיה עם העזה, במיוחד לא ביום חורף קר כזה, בלי חבר, אחרי
שנפרדתי מטים...
אבל רק כיסיתי אותו בשמיכת טלאים שהייתה שם על הכסא. בטלוויזיה
הייתה את תכנית האוזון. טים ברנס שאל איזו בחורה מה היא עושה
כדי לשמור את השיער שלה טבעי וכל הקהל צחק... זה לא היה מצחיק
כל-כך. אולי מה שאני עשיתי כן...
האמת היא שהוא לא רק טיפל לי בכאבי גרון. אבל הפעם רק נשכבתי
לידו ועצמתי את העיניים."

"אחר-כך התעוררתי והיה בוקר. לא הבנתי איפה אני. ירדתי למטה
וראיתי אנשים שוכבים ישנים בכל פינה של הבית. מבחוץ הגיעה רוח
קרה שהקפיאה אותי לגמרי. רצתי לחדר ולקחתי משם סוודר... למרות
הקור התחשק לי לצאת החוצה, למרות שהיה יום ראשון ולא היו לי
תכניות... בכל זאת, לא התחברתי לכל האנשים ששכבו והתגוללו בכל
פינה של הבית מהחגיגה של אתמול. הבלונים נראו מסכנים כאלו
בבוקר, ואור מבחוץ האיר גרגירי אבק... היה אור לבן כזה..."

"ואז?"

"זה באמת מעניין אותך?"

"נו,תמשיכי. אני מקשיב."

"נו- לקחתי את המפתחות של האוטו שלה מהשולחן במטבח. ידעתי שהיא
לא תצטרך אותם ונסעתי לפגוש בחור אחד שיצאתי איתו לפני שנתיים
ועדיין לא התגברתי עליו בלב שלי..."

חכי שניה, לפני שאת ממשיכה, יש לי משהו לספר לך...

אני באמצע הסיפור שלי.

אל תהיי קטנונית.

טוב, אבל שיהיה קצר.

לא, פשוט הסיפור שלך הזכיר לי איך הייתי בהופעה של 'סקיד רואו'
לפני שנתיים ופגשתי שם את החברה הראשונה שלי. בחורה שאהבתי
כל-כך הרבה כל-כך הרבה זמן. הרמקולים כמעט החרישו אותנו,
גיטרות מצלצלות ואני שואל אותה: "איפה היית כל השנים האלו?"
והיא עונה לי, את לא תאמיני, "הזדיינתי עם גברים. אני זונה
עכשיו."

"אני זונה עכשיו..." את קולטת? הייתי מאוהב בבחורה הזו כל
הילדות שלי ודמיינתי אותה כמו אמא תרזה..."

היית מטומטם. אין מה להגיד. לא, אני לא רוצה להישמע קרה...

תמשיכי את הסיפור שלך, חמודה, אולי יהיה בו יותר היגיון...

זה מה שלא יהיה בו. אני מתניעה את המכונית שלה ומתחילה לנסוע
על הכבישים של הארץ שלנו ובכלל לא מתכננת שהם יקחו אותי לשם,
אבל ככל שאני נוסעת וחושבת שאין סיבה לאן שאני נוסעת אני
מתחילה לזהות יותר את האזור של הבתים שם.
שכונה מקסיקנית חמודה. עם בתים מקש וחימר. בחורות כהות-עור
ויפהפיות, נשים זקנות, הרבה ילדים וכלבים. ומשום-מה אף אחד לא
מבחין בי, למרות שאני נוסעת במכונית אדומה פתוחה.

אני שואלת את עצמי מה אני עושה שם. עשר בבוקר בשכונה רחוקה
מזויינת... מה הוביל אותי לכאן. אני עוצרת את המכונית מול אחד
מבתי-החימר, אחד שמקושט בפרחים, כדי להחליט אם להסתובב.  
אז ניגשת אלי אשה זקנה עם פנים חומות, בלי שיניים בכלל, עם
שומה גדולה על האף ומטפחת צבעונית על הראש, וצמיד מזהב כבד,
והרבה טבעות וחוכמת-חיים בעיניים הזקנות והטובות שלה.

"את מאבדת שליטה" היא אומרת לי באנגלית רעועה אבל אני מבינה
ברור מה היא אומרת, למרות שאין בזה שום היגיון.
"אני מכירה אותך?"
"גם אני הייתי צעירה."
"זה סנט-סילביו כאן, נכון?"
"כן. בואי תנוחי. אני אעשה לך תה ומשהו לאכול. את מסריחה מהפה.
לא אכלת כלום."

"ככה היא אומרת לך?"

"אל תצחק. בדיוק ככה."
"מה?"
"כלום."
"אתה לא מאמין לי?"
"נניח שכן. תמשיכי ואני אאמין לך. למה את כל הזמן עוצרת?"

"זה היה ממזמן ואני לא זוכרת טוב! וחוץ מזה מפריע לי כל הזמן
לראות אותך עם הפנים היפות שלך מולי, מקשיב כזה יפה."

"את מעניינת אותי. אני יכול לנשק אותך?"
נשיקה.

ואז היא ליטפה לי את השיער ולקחה אותי איתה, עם היד שלי ביד
שלה והובילה אותי לבית שלה- כל-כך עני אבל עדיין נקי ורואים
שחיים בו.
היא הושיבה אותי על כסא נדנדה בחדר קטן, שסדין היה תלוי בו על
החלון הפתוח והתנפנף (כשירד גשם הוא בטח הציף את הבית).

"תרגישי בבית, יפה." היא אמרה לי.

הסתכלתי מסביבי- על השולחן רדיו ישן ולידו תמונה של שני נערים
ועוד תקריב של אחד מהם, מחייך.

"מי אלה?" שאלתי אותה.
"אה" היא צוחקת. "ראול ורפאל. הבנים שלי.
שמתו במלחמה."

"שניהם?"
"כן."
"ואיך את יכולה לצחוק כשאת אומרת את זה?"
"אני יכולה לצחוק...
ככה ממשיכים לחיות.
איבדתי את שני הבנים שלי במלחמה אבל אני עדיין חיה. זה כואב לי
כל יום מחדש לפקוח את העיניים אבל אני חיה. לפעמים זה כואב
לחיות. לפעמים לא מרגישים כלום... בכל מקרה זה עובר."

"מי מהם זה ראול?"
"זה שגם בתמונה לבד. לא עובר יום שאני לא חושבת עליהם. אלוהים
יברך את נשמותיהם."
"כן..."
"איזה תה את שותה, חמודה?"
בדיוק באותו רגע חתול שחור יפהפה התחכך ברגל שלי ותפש את
הריכוז שלי.
"איזה יש לך? בכלל... אני מרגישה כל-כך נבוכה שאת מארחת אותי
ככה ואת בכלל לא מכירה אותי..."
"למה לא מכירה אותך?"
"את מכירה אותי?"
"בטח שאני מכירה אותך. אני דודה של סילביו. מה? את חושבת
שהייתי מכניסה אישה זרה לבית שלי?"

"לא נכון!"
היא צחקה- "מה, את לא ידעת מי אני?"
קמתי וחיבקתי אותה. היא צחקה. עכשיו זיהיתי אותה. ראיתי אותה
רק  פעמיים - פעם אחת כשאמא של סילביו הכירה לי אותה ופעם שניה
בטקס קבלת התואר שלו בביולוגיה.

מייק, התעוררתי בבוקר ונסעתי למקום שלו בלי לדעת בכלל! והנה
האשה הזו... זה נראה כל-כך נכון... כמו בסרטים.
מה, אתה עושה שורה עכשיו?

מייק ניגב את אפו באצבעו וחייך: "מה, לא? עכשיו זה הכי
מתאים."
"אידיוט".

"מה קרה אז?"

"אז האשה הזו דודה של סילביו הושיבה אותי לידה בספה."
"תזכירי לי מי זה סילביו..."

"סילביו דה-דני. איך לתאר לך גבר אחר שאהבתי? הייתי מצפה
לקריאה שלו מהחלון בלילות הכי קרירים בשנה."
(היינו עושים אהבה עד השעות הקטנות של הבוקר, כשאני צורחת
ונאחזת סביבו בהתכווצויות,הייתי הולכת איתו לכל מקום. הוא היה
בשבילי בתקופה הזאת ישו, אלוהים, הבריאה...)

"הוא היה בנאי. היה לו שיער שחור ארוך."
"כן, אבל מי הוא היה?"
"הוא היה אהוב שלי מייק, עשיתי איתו אהבה. שאני אמשיך?"
"כן, בטח, תמשיכי. זה לא מפריע לי."
"באמת? יצאנו הרבה לרקוד. הוא קנה לי טבעת יהלום ועמד להתחתן
איתי כשהאחיינים שלו מתו במלחמה. זו הייתה כזו טרגדיה, שהוא לא
הצליח להשתחרר ממנה. הפסדתי חתן. אבל לפחות הכרתי אותך...
אבל בלי לעשות השוואות (הוא היה שחור, אחרי הכל), הוא גבר
שמאוד מאוד אהבתי והביא לי הרבה אור לחיים. הוא היה מלאך
אמיתי. הוא עדיין חי, לא היה."

קורי, אני מתחיל לקנא! תמשיכי...

אל תקנא. הוא... אז דודה שלו, פתאום ראיתי שהיא דודה שלו
וחיבקתי ונישקתי אותה והחזקתי את הידיים שלה.

"חזרת הנה בשבילו?" היא שאלה. אני לא ידעתי מה לענות, אבל
בעיניים שלי היו דמעות. היא ראתה.
"בואי תשבי..."
"לא," אמרתי לה. "אני מעדיפה ללכת". התחלתי לבכות...
"הוא התחתן". היא אמרה לי.
מה?
"שנה שעברה" אמרה באנגלית הרעועה שלה.

"שלום," היא אמרה וחייכה כשברחתי משם.

בשלב הזה היה לי כאב-ראש נוראי. התיישבתי על ספסל שם, ליד הים
וראיתי ושמעתי את השחפים צורחים מסביבי. איזה ילד הצביע עלי
וחייך.
ככה שמעתי שסילביו התחתן.

עצרתי את הדמעות. קמתי ונשבעתי לעצמי שאני יותר לא אהיה יותר
עצובה כל-כך בגלל גבר בכל החיים שנותרו לי על כוכב הלכת הזה.
ניגבתי את הלחיים שלי עם החולצה.

שקיעה ירדה על הפארק. עוברי-אורח רצו והלכו לידם. ילדים שקודם
שיחקו לידם בעפיפונים ובומרנג הסתלקו עכשיו. מנורות-הלילה
נדלקו.

"איזה מזל שאת הפארק לא נועלים." אמרה קורי.
"כן, לא צריך ללכת הביתה." ענה מייק.

"איזה שיער יפה יש לך". העבירה יד בשערו.

"מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה?"

"אתה באמת חושב שאני יפה?"

"כן."

"למה בעצם את עוברת דירה?"

"אני לא יודעת, נמאס לי."
"זה בגלל השכנה שמציצה לך במקלחת?"
"גם"
"ונמאס לך גם מהעבודה הישנה שלך, עם המטריד הטלפוני הזה שלא
מפסיק להתקשר ולהגיד לך כמה שהוא משוגע עלייך?"
"זה אתה."
"נכון."
"את עוברת דירה כי נמאס לך ממני?"
"ממך לא ימאס לי. לפחות בינתיים. נראה לי שאני אזוז."
"לאן את הולכת?"
"אל תשאל. די, אני שונאת ששואלים כאלה דברים."
"נו..."
"די, אל תהיה עצוב. ככה זה כשחברים, צריכים... איך קוראים לזה-
חלל... חופש..."
"טוב, רק קיוויתי לזיין..."
"אתה כזה טיפש..."
"תני לי נשיקה."
הממ...
"אתה כזה טעים..."
"אבל את עדיין לא בטוחה שאת אוהבת אותי..."
"כן, זה בגלל שאתה שואל את כל השאלות האלה...איך אני אמורה
להתאהב בך כשאתה חושף את כל הקלפים."
"אני עושה את זה כי אני אוהב אותך..."
"אתה עושה את זה כי יש לך חרדת-נטישה. זה מה שהפסיכולוג שלי
היה אומר. אבל אני חשבתי שזה בכלל התפקיד של הבחורה."
"אני לא מאמין בזה. את רצית ללכת, נכון?"
"כן."

"תקשיבי, את לא נותנת לאהוב אותך..."
"מה, בגלל שאני לא נשארת?"
"בדיוק. תראי את כל מה שמסביבנו. הים... לילה עם מליון
כוכבים... אני ואת. אפילו יש גחליליות- תראי איזה חמודות."
"כן, אבל אז זה מסתבך, ואחר-כך עצובים. באמת נמאס לי. נמאס לי
מגברים שבגדו בי. נמאס לי להיות הגבר."
"כן, את צריכה להיות אשה."
החדיר את ידו מתחת לחולצתה ותפס בשדה. היא צחקה ושיחררה את
עצמה.

"את מתוקה..."
"די, מייק, תפסיק."
"ג'ולס..."
"מייק."
הוא הוציא ידו מהחולצה שלה בעדינות איטית, בחום הלילה.
"ואין כאן חוף, וים וגחליליות.", אמרה.
"תעצמי את העיניים. תעצמי אותן."
היא עשתה כדבריו.
"עכשיו אין חוף? אין ים? אין גחליליות?"
"אני רואה את אמא שלך..."
"אוי, איזה מסטולה את..."
"אתה המסטול. כמה שורות הרצת בזמן שסיפרתי את הסיפור שלי?"
"שלוש, נראה לי, אבל זה לא קשור."
"תקשיב. יש לך בעיית סמים שאתה חייב לטפל בה, ואני לא צוחקת.
אני לא אוכל להיות איתך אם תמשיך עם זה. אני רצינית. חיכיתי
לזמן טוב להגיד לך.  אני רוצה מישהו שיהיה איתי."
"אני כאן, מותק."
"לא, מותק."
"כן, מותק."
"מייק..."

ראמון גונזלס ישב על מיטתו בדירתו המפוארת ובכה. צללים שחורים
החליפו תפקידים מעל ראשו, נסוגו והתערבבו בזהב פמוטי הנרות שעל
יד הטלוויזיה הגדולה שלו. ניצוצות הבהיקו במראה, וגשם שטף
בחוץ.
חבייר הודיע לו שהוא חולה באיידס ואז עזב אותו. הם שכבו הלילה
בלי קונדום. חבייר הדביק אותו בכוונה, ועכשיו הוא לא כאן.

בליל של צללים שחורים חודרים אל תוך חייו ואל חייו ומתוכו והוא
נשבר כבובת-חרס.
הנה הוא, בידיים של אמו בגיל שלוש. איפה הוא עכשיו?
במה הוא משחק?

חבייר החור-תחת הזה. הוא היה צריך לעזוב אותו כשהיה יכול.
חבייר זיין אותו בתחת ועזב אותו מחכה למוות שייחנוק אותו כמו
מחלה ממארת מתוכו, שיניס את כל הקולות האלו שמתערבבים בתוך
מוחו עכשיו, מלים באנגלית ובספרדית המתערבבות זו בזו ונשפכות
כמו יין שחור.

רוח חזקה פתחה את החלון שנשבר בקול נפץ מחריד. ראמון קפץ בבהלה
ואחר-כך החל לרעוד ולבכות ביתר-תוקף.
כדאי שהוא יתקשר לקורי.

הוא מקים את עצמו בכבדות ורצפת הפרקט נעה תחת רגליו היחפות,
המדממות. הוא לוקח את הטלפון לידו. אפרכסת עשויה קרן.

הוא מתחיל לחייג ושומט את השפופרת. הוא נופל אחורה על המיטה
ומתחיל לשפוך את עצמו בדמעות עד שהוא מרגיש קהות-חושים מוחלטת.
יללות של אמבולנס חולף נשמעות בבהירות מהחלון הפתוח ורוח קרה
חודרת מבחוץ ומקפיאה אותו גם בתוך החלוק שלו.
זה בלתי נתפס, אבל זה נכון.

ידו שולחת עצמה לטלפון שוב, הוא מצמיד את האפרכסת לאזנו,
תלתליו השחורים נשפכים על הכר. אלוהים אהב אותו פעם.

היא לא עונה. אחרי חמישה צלצולים עונה המזכירה האלקטרונית
שלה.
"היי. ג'ולס. תשאירו הודעה, אנשים, ואני אחזור אליכם. להת."

"הלו, ג'ולס, זה ראמון. תתקשרי אלי. זה חשוב."
הוא מחדיר את ציפורני יד ימין שלו עמוק לתוך יד שמאל עד שהיא
מדממת. רק הכאב מרגיש אמיתי.

"מייק, אני... כדאי שאני אזוז". מתיישרת-מתעוררת. קמה משינה.
"שאני אקפיץ אותך?"
"לא. אני אלך. אתה יודע שזה שתי שניות."
"טוב, מתוקה."
"זה בסדר שנרדמתי לך? היה לי יום מאוד ארוך..."
"קחי לך את החופש שלך, ג'ולס. שיהיה לך לילה מתוק עם חלומות פז
ונשיקות מהמלאכים."
"מייק?"
"מה?"
"תודה."
"תני לי נשיקה, פשוש."
הם מתנשקים והיא לובשת את המעיל שלה, שנרטב בטל מהדשא הרטוב-
מייק נרטב כולו בגשם, כדי לא לקום ולהעירה.

"מייק, אתה חמוד. אל תעשה היום עוד שורות, טוב?"
"טוב. אבל אנחנו עוד צריכים לדבר על זה."
"נדבר על זה, אבל הלילה אל תעשה עוד שורות."
"את נראית עייפה. לא עוד שורות הלילה."
"ליל מנוחה."
"ליל מנוחה."

הלן? את בבית?
הדירה ריקה. בחושך רק הכפתור של המשיבון מהבהב. בחוץ, מכונית
לילית בודדה חולפת. שקט וטחוב בפנים, ומתחת מסתתר ריח של בית.


קורי זורקת את המפתח למקום הקבוע מתחת למראה. נתקלת בספה
(עדיין לא התרגלתי לכך שהלי משנה כל שבוע את הסידור של
הרהיטים). לוחצת על הכפתור של המשיבון. רק אז פותחת את האור.
"הלו, ג'ולס, זה ראמון. תתקשרי אלי. זה חשוב."

חשוב? מה יכול להיות חשוב? (חושבת בשעה שעיניה מתרגלות לאור
ולמיקום החפצים בחדר. המכנסיים הצהובים שלה זרוקים על כסא
ישן).

תוהה אם הוא התקשר מזמן. חבל שאין פונקציה של שעה במשיבון
שלה.
תוהה אם להתקשר אליו. ממלאת כוס במים מהברז במטבח לפני-כן.
שותה באיטיות. לוקחת את הגלולות שלה. היום יום שני, כן. אתמול
כמעט שכחה לקחת אותן. רק זה חסר.

מחייגת לבסוף. "ראמון?"
קול נהי נשמע מהעבר השני.
"ראמון, זה אתה?"
"ג'ולס..."
"מה קרה?" אדרנלין זורם בדמה, מעורר את חושיה הכבויים.
ארבע בלילה. אלוהים.

"ג'ולס. תבואי הנה עכשיו."
"אני באה... הכל בסדר? מה קרה?"
"זה לא לטלפון..."
"אני באה."

מעילה עדיין חם כשהוא עוטף אותה.