"נותרו לך שבועיים לחיות" הוא אמר לי מאחורי השולחן המהודר.
לבוש בחלוק לבן, תעודה של הארוורד תלויה מעל ראשו "אין מה
לעשות זה סופי, אני מאד מצטער." הוא הסתכל עלי בהבעה רצינית
שפתאום הפכה לחיוך, "סתאאאאם, זו רק שפעת, יום יומיים וזה
יעלם".
"כוסעמק" סיננתי לעצמי שיצאתי מהמרפאה, אני תמיד חייב ליפול על
אלה שחושבים שהם מצחיקים.

ליאור, 22, מעשן ווינסטון לייט קופסה ביום, וכנראה לא עומד
למות עוד שבועיים.
אבל מה אם כן? נראה לי בלתי אפשרי לשחזר בצורה אוטנטית את
המחשבות של אדם שנשארו לו שבועיים לחיות. זה פשוט קשה מדי. בטח
כל אחד מדמיין לעצמו איך זה יהיה, אבל לא באמת מתכוון לדברים.
וכמה שאני יותר חושב על הנושא, מחנק תוקף אותי ואני מתחיל
להתנשם בכבדות. הפנים שלי הופכות אדומות מחום ובהתקף פאניקה
אני מרגיש "תמותה".

קודם כל אני יושב ומעשן סיגריה. לא משנה אם זה בבית חולים,
במשרדו של רופא או בכדור פורח. אני מעשן את הסיגריה הראשונה
בחיים בלי שום רגשות אשם, זו תהיה סיגריה נפלאה.
ואז אני אחשוב על כל הנשים שיכולתי לדפוק ולא עשיתי את זה כי
אני 'שמוק'. ואז על כל אלה שכן דפקתי, ואולי אני אוסיף כמה כדי
לצאת 'גבר'.
מה עושים שהולכים למות? מה? מתכננים את השבועיים האחרונים.
הדבר האחרון שאני רוצה לבזבז עליו זמן, כשאני הולך למות, זה
תכנון. אני בטח ארצה לחיות את המעט שנותר בצורה הכי
אימפולסיבית שאפשר. ללכת ברחוב ולהציע לאישה הראשונה שאני פוגש
נישואין. מכוערת, שמנה או מיס פאקינג יוניברס, אני טס איתה
באותו היום ללאס ווגאס מתחתן ומהמר על כל החסכונות שאי פעם
יהיו לי. "ליאור" הם יגידו, " הוא מת בגדול".
רבאק, אני עומד למות וכל מה שמעניין אותי זה מה כמה מפגרים
שאני מכיר יגידו עלי אחרי שאני אמות. מה אכפת לי. שיגידו שאני
אפס, פחדן, שמעולם לא עשיתי שום דבר עם החיים שלי ושהיה עדיף
אם הפרפראזה 'ליאור - החיים' בכלל לא הייתה מתרחשת. הרי על
הזין שלי כולם. אני עומד למות ולא רואה יותר אף אחד בעיניים.
אולי אני אנצל את ההזדמנות לעשות כמה שיותר נזק לפני שאני
הולך. לצאת למסע רציחות אכזרי. אולי להתנקש באיזה זוכה פרס
נובל לשלום, לגנוב מהעניים ולהשחית קברי צדיקים.
אולי כשאני אגסוס אני אוכל לחשוב רק עלייך. ואני אהיה משותק
מהמחשבה שעוד שבועיים אני לא אראה אותך יותר. ואז אעביר
שבועיים בלנשק אותך בלי הפסקה.
ארבעה עשר יום. זה יום לאימא, יום לאבא, לסבתא וסבא א', לסבתא
וסבא ב', לאחי, לאחותי, לחבר'ה מהצבא, לחבר'ה מהשכונה,
לידידות, לים ולשקיעה, למוסיקה, לספורט, לאלמוגים באילת
ולסרטים. בכלל לא נשאר לי יום לעצמי. אני מסתכל על הרשימה,
מנסה לחשוב על מה לוותר. אבל במקום למצוא משהו מיותר אני רק
מתמלא בעוד דברים שאני חייב לעשות לפני...
מה שבועיים, מה? הרופא הטמבל הזה לא יכול להגיד לי שעתיים? זה
היה מקצר לי את הדיון העצמי בלפחות חצי עמוד. גם ככה אני
מתוסבך בלי שמישהו יכניס לי רעיונות לראש. ובכל זאת, שבועיים.
חייבים להשאיר משהו משמעותי מאחורה. אני חייב ילד, או ילדה או
ביי, זה לא משנה, העיקר לקיים את חוק הטבע. אני אבחר קורבן
אעבר אותה ואמות עם חיוך של הצלחה.
אפשר גם להשאיר משהו יותר פשוט כמו שיר. למרות שאם לא הצלחתי
לכתוב שיר משמעותי 21 שנה מה גורם לי לחשוב שבשבועיים אני
אהפוך לג'ון לנון.
אין ברירה אני אהיה חייב לכתוב סיפור. משהו קצר כדי שיתאים
לשבועיים. משהו כבד וקליל, כזה שישפיע אבל עם קצת הומור, אולי
אני אכתוב על אחד שעומד למות עוד שבועיים.