שבת. תשע שנים.
לא יודע להסביר לעצמי אבל אני בכל זאת מוצא את עצמי מובל אל
הכיכר, כצאן לזבח. בליל הרצח הייתי פה, צעיר, אופטימי. ok,
לפחות אופטימי. היום נותרה רק ציניות. מבטי נח על אופטימיסטית
צעירה ועוד חזון למועד. אני מייצב את עצמי ושומע רק רעש לבן.
דוכן החתמה מימין ועוד סטיקרים משמאל. הפנינג נחמד, אני חושב
לעצמי. בטח עוד שנה בחגיגות העשור נזכה גם לזיקוקים. לפחות
סיוט החניה נחסך לי.  עשר דקות הליכה.
מישהו החל לדקלם ססמאות שחוקות על שלום ועל מורשת.
כבר כמעט עשר ומצעד הפזמונים על הבמה נמשך לו. אני לא מזהה שום
שיר חדש בפינה לשיפוטכם במשך השנים.
מולי מישהי שמאוד לא מתאימה לפאזל האנושי כאן. לא ממש תואמת את
הסטראוטיפ המצוי של האנשים פה הערב. חצאית ארוכה, כובע בסגנון
ברסלבי משהו וחולצה לבנה, שמוסיפה למראה החסוד. שקיפותה הקלה
כאילו מחברת אותה בכל זאת לסביבה. היא קלטה את השאלות בעיני.
נעמדתי לידה, מנסה להבין לאן הרוח נושבת. הנה אני, נתקע עם
מתנחלת.
"אם את מחכה לסוף המצעד אז אביב גפן במקום הראשון" אמרתי.
"לאו דוקא, האמת היא שזה קצת מיגע כל הערב הזה" אמרה.
אמיץ משהו מצידה להגיד את זה, חשבתי.
אם היה נופל עליה איזה שמאלני אדוק, בטח היה פותח עליה את הפה
כמה 'הם' לא למדו את הלקח.
"אני גר פה לא רחוק, רוצה לקפוץ לשתות משהו?".
די טפשי להציע לה, חשבתי, אבל נגעת נסעת.
עוד בשלב ה'נגעת' שמעתי את ה "כן, למה לא?" מגיח אל אוזני.
מופתע משהו, הסתכלתי עליה והיא חייכה.

נכנסנו לדירה והיא תוך שניה התנחלה בכורסא הנוחה היחידה שהיתה
בנמצא. מוזר ש'התנחלה' היתה המילה הראשונה שקפצה לי.
הוצאתי לנו בירות מהמקרר, מורשת. בעוד אני מחפש בארון משהו
לנשנש היא שואלת, "אכפת לך אם אני אשים משהו לשמוע?".
"לא, ממש לא, אם רק תצליחי לדלות לך איזה דיסק נורמלי שם,
חופשי".
אחרי דקה מצאתי קצת ביסלי וחזרתי לסלון. קורין וחברים מילאו את
החדר. והנה מגיע אביתר בנאי, בימי הטרום תשובה, ויחד עם קורין
שר 'כשזה עמוק'.
"זה שיר מקסים" היא אומרת לי וקמה להגביר.
בדרכה חזרה היא פשוט מתישבת לידי, על הרצפה, עם הגב לקיר.
"אז מה, אנחנו מזדיינים או מה?"
לבחור שטחי כמוני זה הספיק, כשזה עמוק אז זה עמוק.
הנחתי את בקבוק הבירה בצד והתישבתי עליה.
האצבעות נבלעו בשער והלשון נצמדה אל אוזנה.
הראש נזרק לאחור והידים שלה עטפו אותי, כאומרת 'כולו שלי'.
היא העבירה אצבעות ארוכות וחושניות על חזי. מגע ציפורניה שחרשו
את בשרי נעם לי. ידי במורד צוארה, ואל החזה. החולצה מצאה את
דרכה חיש אל הריצפה. שפתי מתנחלות לה על גבעת הפטמה, הלשון
מרקדת לה בשמחה מסביב, ומיד עוברת אל הגבעה הסמוכה. כמה נעים
לגלות את העונג כנער הגבעות.
ידיה הפשיטו אותי מכל בגדי והושכבתי אחר כבוד על גבי. היא
התרוממה מעט, הורידה את החצאית ונצמדה אלי. תוך שניות נבלעתי
בתוך פיה כשידיה מגששות אותי. היד מענגת בתוך פיה. נתתי דרור
לגופי שהחל להתפתל. וכשזה עמוק, זה בא. וזה בא בפרץ של שמחה.
והיד עוד סוחטת, והלשון מלטפת. עונג שבת. שפתיה טיפסו במעלה
גופי ופיה הגיע אל פי. הגו התקמר וקולות של עונג עלו מגרונה.
משכתי בידי את גופה כלפי מעלה, עד שירכיה סגרו על פני. תפסתי
בידי את אחוריה והצמדתי. כבשתי את פני בין רגליה. לזה אני קורא
כיבוש נאור. הרטיבות הכתה בפני ולשוני השתרבבה פנימה בשמחה.
נשיכה קטנה, ותנועות האגן הוחשו על פני. לשוני קיפצה לה בשמחה
במעמקי גופה ואז זה בא, תנועה ארוכה, כיווץ, הפוגה, אחורה,
ושוב נצמדה. וכשכבר נדמה היה לי שזה נגמר, רגשתי איך עדין על
פני הכל ניגר. עוד לא תמו כל מיציה ונשימתי כבר נעתקה.
היא התגלשה אט אט מטה ופיה שוב נצמד אל פי. טעם זרעי בפיה וטעם
רגליה בפי. כור היתוך. לשונותינו יצקו מכל זה עוד תבשיל
מהביל.
הרגשתי את ערוותה הרטובה. החלקתי פנימה אל תוכה כשהיא עדיין
רכובה עלי. לשוני גלשה לאורך בטנה אל ציר פילדלפי והנה שפתי
מול פתח אם כל המנהרות. אם כל המחילות. זו שעת הנעילה. הבו לי
המחילה. החום והלחות התל אביבית הוסיפו את תרומתם לזיעת
גופנו.
הרגשתי שהיא מחליקה לי. נאחזתי בשדיה כבקרני המזבח, והיא רק
הגבירה. והאגן שלי על סף פרוק, נכנס לתוכה. אנחה נפלטת מפיה.
וזהו, היא עליי.

"את יודעת", אמרתי, "באתי לכיכר עם איזה פנטזיה שאולי אתפוס
זיון עם איזה שמאלנית נלהבת ובסוף נפלתי עליך.
קצת מוזר היה לי לראות אותך שם. מאיפה את?"
"אני גרה דקה מפה", אמרה.
"החלטנו בעיתון לסקר את העצרת ולראות איך יתיחסו למתנחלת בקהל.
מה אני אגיד לך? מסוכן שם בחוץ. אולי אני 'אתנחל' מעכשיו, כל
עצרת."
צחקנו.
לזה אני קורא מורשת.