ועכשיו אני יודע כמה עצוב פה בלעדייך,
כמה הכל שונה משיא של געגוע.
איפה הם אותם זרועות שחבקו בי בחוזקה?
שונא לאהוב, בכל אהבה יש את הכאב שלא עוזב
והאור שתמיד תמיד חשוך בסוף.
למה תמיד אני אוהב את האיש הלא נכון?
כמו את- מבחוץ את יפיפייה ומבפנים הכל אחר לך.
תמיד אני בוכה בגן של רגשות עתיק,
אני שוכב לי על הגב ומביט מעל, אולי יבוא לי המלאך שלקח לי את
האור ויכך אותי לגן אחר, יקח אל הגיהינום.
למרות שכולם אומרים שהחיים הם מתנה אינני מעוניין בהם,
רק שיקחו אותם לתמיד.
כל חיי אני נעול בחדר ואיש אינו שואל מדוע,
כותב שירים עם דיו של עצב ואיש אינו מבין זאת.
אני לוקח משקפת ואני מביט סביב ואני רואה עולם אחר,
עולם מלא צבעים ואני ממש שם בפנים.
כשהמשקפת נעלמת אני מוצא את עצמי שוב פה לבד
והכל אפור והכל נובל ואפילו הקשת בענן אינה צבעונית,
יש בה צבע אחד רק והוא שחור.
והציפורים הפסיקו את שירתם והדבורים הפסיקו מלאגור צוף.
כי הריי אין כל טעם בו, הכל תפל, הצוף הריח האור והשמיים.

ועכשיו אני יודע כמה עצוב פה כשהלב שלך לא כאן.
עכשיו אני מבין שלא תרצה עוד לחיות פה בעולם.
גן הרגשות נסגר ולעולם לא יהיה אחר לו.
להתראות לחיים ושלום לאלוהים.