פרק ראשון

שלום! שמי בנדו דאיסוקה. אני בן 14 ועובד בחצר המלכות של משפחת
המלוכה קוואקאמי. רק לאחרונה הפסקתי להיות שוליית גנן ומוניתי
לגנן בעצמי - ואני גאה בעצמי מאוד על כך.
זהו כבוד גדול לעבוד למען משפחת המלוכה - ובכן, רק בן משפחה
אחד נותר בה כרגע - הנסיך הארוקי. ראיתי את הנסיך כמה פעמים
בחיי, אך מעולם לא פגשתי אותו באופן אישי. בחצר המלוכה
מסתובבות שמועות רבות עליו - אני מאמין רק לחלקן.
הגנן שהייתי השוליה שלו, טומוהיקו, סיפר לי רבות על הנסיך
הארוקי. מסיפוריו נראתה לי דמותו של הנסיך תואמת למדי את מראהו
- שלוו ורגוע, בעל הדרת כבוד מלכותית שאינו נוהג לדבר עם
הנחותים ממנו במעמד. תמיד כשראיתי אותו מטייל בחצר, דימיתי
לעצמי הילה מסביבו - הילה של כבוד עצמי וגאווה מלכותית.

טומוהיקו היה גנן טוב, ומעולם לא השמיץ את הנסיך, כפי שעושים
רבים מן הגננים, לצערי הרב. קשה לעבוד איתם באותה חצר כשהם
מרכלים על הנסיך מאחורי גבו. לא נעים לשמוע דברים רעים על אדם
שאתה מעריך כל כך, ועוד על הנסיך שבשבילו אתה עובד. ובכן, הוא
אמנם לא הממונה עלי: כשהייתי שוליה פשוט, הגנן טומוהיקו היה
הממונה עלי, וכעת כשהגעתי למעמד גנן - ממונה עלי הגנן הראשי,
שהוא האחראי על כל חצר המלכות, ועליו ממונה אדם בעל כוח רב
יותר, שעובד ישירות למען הנסיך, אני מניח - לא בדיוק בטוח בכך.
אבל מה שאני כן בטוח בו, זה שבכל עלה שאני גוזם, בכל עשב רע
שאני שולף את שורשיו מן הקרקע ובכל פרח שאני שותל - אני עושה
דבר שאמור לגרום לנסיכנו המכובד אושר, גם אם הקטן ביותר. לכן
אני משקיע תשומת לב רבה בעבודתי, ולכן איני אוהב שמדברים רעות
על הנסיך בחצר המלוכה. כיצד ימלאו הגננים את עבודתם כראוי למען
הנסיך, אם הם ממשיכים להשמיץ אותו כל הזמן?!
אני, בכל אופן, לא מקשיב למילה מדבריהם. גם אם הם נכונים, אין
זה אומר שצריך לזקוף זאת לרעתו. לכל אחד מאיתנו יש כמה שלדים
בארון, וכמה וכמה חולשות. אבל אין עושים עניין רב מכמה דברים
רעים שעשה אחד הגננים, למשל. מדוע? מפני שזה לא מעניין איש.
אבל כשזה מגיע לדיבורים רעים על הנסיך, שמתייחסים אליו כאל
חצי-אל, כאיש קדוש - אז פתאום כולם מגלים עניין.
אני לא אוהב את היחס הזה אל הנסיך. אחריות כבדה מונחת על כתפיו
ממילא, כל חובות הממלכה נתונות בידיו. ואנחנו, גננים פשוטים,
כל דאגותינו בחיים הם לדאוג לגן המלכותי ולהביא כסף
למשפחותינו. לי, אמנם, אין משפחה - הובאתי לחצר המלכות כשהייתי
עדיין קטן מכדי לזכור משהו עליהם - ובגיל צעיר ביותר החל
טומוהיקו ללמד אותי את יסודות הגינון.
טומוהיקו אמנם אינו לצידי עוד, תנוח נשמתו לנצח בגן העדן
העליון - אבל כל דבר שאמר לי חרוט בליבי, והוא האדם שהשפיע הכי
הרבה על חיי - כאילו היה הוא אבי האמיתי.

"טומוהיקו! הנסיך עובר בחצר! בוא תראה!"
"כן, דאיסוקה. אני רואה אותו. די מכובד בשביל בן 8, אינך
חושב?"
"הנסיך בן 8?! טומוהיקו, הוא מבוגר ממני רק בשנתיים?!"
"לא ידעת זאת?"
"מעולם לא סיפרת לי!"
"כך..."
"הוא באמת נראה יותר מבוגר."
"אכן, אכן."
"טומוהיקו, בכמה שנים אתה מבוגר מן הנסיך?"
"יותר משתוכל לספור, דאיסוקה. הרבה הרבה שנים עברו על הגנן
הזקן שאתה רואה לפניך..."
"כשאהיה גנן כמוך, בן כמה תהיה?"
"כשתהיה גנן אני כבר לא אהיה כאן יותר. אין זה צריך להטרידך."
"מדוע לא?"
"כי תהיה בסדר גמור גם בלעדי."
"איך אתה יודע את זה?"
"אני פשוט יודע, דאיסוקה. המשך לגזום את העלים."
"אבל, טומוהיקו! ספר לי!"
"דאיסוקה... יש לי מקורות משלי המבטיחים לי שתהיה בסדר. האמן
לי. לא הייתי מפקיד ילד כמוך בידי אדם שאיני סומך עליו."
"אבל אני לא מכיר עוד אף אחד כמוך!"
"איש לא עומד להחליף אותי, דאיסוקה. אני תמיד אשאר הסנסיי שלך
בענייני גננות, ואיש לא יוכל להחליף את מקומי בליבך. אני מדבר
על מישהו שיוכל רק לשמור עליך באותה דרך שעושה זאת אני."
"מי זה, טומוהיקו?"
"אתה כבר תגלה בעצמך, בבוא הזמן. המשך לגזום! איזה מין גנן
תהיה לנסיך אם אתה מבזבז את רוב יומך בלדבר עם הממונה עליך
במקום לבצע את עבודתך כראוי?..."

הנסיך עבר בחצר גם היום. כעת בן 16, אך עדיין נראה מכובד
ורציני לגילו - אחת הסיבות שבגללן אני רוחש לו הערכה כזאת.
העיטורים הזהובים שבקימונו המלכות שלו זהרו באור השמש ורק
הוסיפו למראה המלכותי - כמעט שהגזמתי בהשקיית אחד העצים
כשהבטתי בו עובר בשבילי הגן. הוא באמת נראה כמו שנסיך אמיתי
צריך להיראות.
"הנסיך הארוקי!" נשמעה קריאה מאחורי. מיהרתי לחזור לענייני
הגינון, אך עדיין הייתה תשומת ליבי מוסבת לעבר הנסיך, שהסתובב
למשמע קריאתו של היועץ המלכותי שרץ לעברו, נרגש למראה. עיניי
היו נעוצות בעצים שהשקיתי, אך אוזני האזינו לכל מילה. ידעתי
שאין זה מענייני, אך זה היה חזק ממני. ראיתי כי היועץ נרגש
במיוחד היום - קיוויתי, במידת מה, שהוא עומד לספר לנסיך על עוד
נסיכה שרוצים לשדך לו, ושהפעם הנסיך יסכים לפגוש אותה. כל
הממלכה חיכתה לנסיך שיתחתן, וסוף סוף יהיה לממלכה מלך אמיתי,
בעל יורשי עצר שימשיכו את השושלת המכובדת וארוכת היומין.

"הוד נסיכותו, הנסיכה צ'יקאקו הסכימה לבוא בשבוע הבא לפגוש
אותך! אולי סוף סוף תוכל ל..."
"יאקוטה, אמרתי לך כבר שאיני מעוניין בכך. איני מוכן לענייני
שידוכים בשלב זה," השיב הנסיך בקול רגוע למדי, וציפיותי ירדו
לטמיון - כשהנסיך אומר "לא", דבר לא יוכל לשנות את דעתו. הרמתי
את מבטי לעברם, כעת מתעניין יותר בתגובתו של היועץ.
"אבל, הוד נסיכותו!" ניסה היועץ המתוסכל לשכנעו, "זאת נסיכה
מכובדת ויפת-תואר, משכילה ומוכשרת ובעלת רכוש רב... אינך יכול
לפספס הזדמנות כזו!..."
"כמדומני, יאקוטה, אני הנסיך המלכותי," ענה הנסיך באותו טון
שלוו, "האין הנסיך יכול לעשות ככל העולה על רוחו?!"
"אה... ובכן, כן, נסיכי..." התפתל היועץ האומלל, "...אבל
מתפקידו של הנסיך להתחשב גם בצרכי הממלכה, ו... הממלכה דורשת
מלך, נסיכי!"
"אני יודע טוב ממך מה הממלכה צריכה," עיניו של הנסיך הצטמצמו
מעט, וקולו היה כעת פחות רגוע -"...והאמן לי, יאקוטה, איני
דורש את רעת הממלכה הזאת. אני רק אומר לך את האמת - איני מוכן
להתחתן, איני מוכן עדיין להיות מוכתר למלך!"
הפלתי את המשפך מידי, והמים נשפכו על בגדי העבודה שלי בקול רם
של התזה.
היועץ הסתובב לכיווני. קפאתי, התפללתי שלא ישאל מדוע אני מתרשל
בעבודתי...
"יאקוטה," הפנה הנסיך את תשומת לב היועץ אליו. נשמתי שוב בהקלה
מרובה. "סיימנו את השיחה. אני מקווה שלא תנסה לשדך לי עוד
נסיכות בזמן הקרוב."
"אה... כמובן, כמובן, נסיכי... סלח לי..." השתחווה היועץ
עמוקות ואז פנה ללכת. כשעבר על ידי שוב, נעצתי את מבטי שוב
בצמחים, חושש שמא ידע היועץ שהקשבתי לשיחה. איני חושב שהייתה
זו זכותי לצותת לדברים אלו.
מעודי לא שמעתי דבר כזה. מדוע הנסיך אינו רוצה להיות מוכתר
למלך? הרי זה כבוד גדול בשבילו! כל השליטה בממלכה תעבור לידיו!
כוח עצום... מדוע אין הוא רוצה בכל זה?
כמובן שנאלצתי לשמור את השאלות לעצמי. ידעתי שלעולם לא אקבל
הזדמנות לדבר עם הנסיך, בתור גנן פשוט... הרי אפילו הגנן הראשי
לא החליף עמו מילה אחת מאז התמנה לתפקיד - וזה היה, כמדומני,
הרבה שנים לפני שנהייתי שוליה, שלא לדבר על גנן.
המשכתי להעיף מבטים קטנים לעבר הנסיך המשוטט בשלווה בגן
המלכותי, בעודי מבצע את העבודה קצת פחות בתשומת לב מאשר פעם.
שאלות ותהיות רבות הטרידו את מוחי באותו רגע - דבר שמעולם לא
קרה לפני כן, שכן תמיד כשהייתה לי שאלה כלשהי הייתי מפנה אותה
לטומוהיקו - והוא היה עונה עליה היטב ככל שיכל. כעת, לא יכולתי
לדבר עם איש - לא סמכתי על איש בחצר המלכות מלבד טומוהיקו,
והנסיך שביקר שם לעיתים קרובות.

(נק' מבט של הנסיך הארוקי:)
יאקוטה מעולם לא הבין אותי. איש לא הבין אותי. חשבו אותי
לחצי-אל - כזה שאין טעם לנסות להבין את מחשבותיו הנעלות, שכן
אין מוחו של אדם פשוט יכול להבין את משמעותן, ולכן נפטרו כולם
מן הצורך להבין את רצונותיי, ורק מילאו אותם כמבוקשי, בלי
לשאול למה.
לעיתים היה זה מתאים לי, לקבל כל שארצה בלי להסביר מדוע.
אך לעיתים, היה זה מתסכל - נדמה שאם לא שואלים אותך על
מחשבותיך, לאנשים לא באמת אכפת ממך.
ואני יודע שלאיש לא היה אכפת ממני.
כולם רצו בי כמלך רק לטובת הממלכה - אך האם ניסו אי פעם לשאול
מה דעתי על כל העניין? להתעניין במחשבות העוברות בראשי?
להשתדל, או אפילו לנסות להבין את גישתי לנושא? להבין אותי?...
מעולם לא. הרי אני הנסיך! אי אפשר להבין את מחשבותיו של נסיך,
אז למה לנסות?!
הם כל כך הרגיזו אותי, כל היועצים, השרים והמשרתים האלה - מאז
שאבי, המלך, הלך לעולמו, הם היו אמורים לשמור עליי ולדאוג
לצרכיי.
כמובן, דאגו יפה מאוד שאוכל כמו שצריך, אתנהג כיאה לנסיך
מלכותי ואישן על מיטה נוחה - אך איש מעולם, מעולם לא ניהל איתי
שיחה נעימה. תמיד השיחות בארמון נסבו על ענייני הממלכה. איש לא
פתח עמי בשיחה על מצב רוחי, על בעיותי, על משמעות החיים או
אפילו סתם על שטויות, כמו רכילות מעניינת - למרות שניכר היה
שעיקר הרכילות בארמון הייתה עלי. ידעתי זאת, אך לא היה לי אכפת
במיוחד.
משום כך התייחסתי לעובדים בארמון בקרירות וריחוק - "מה
שנותנים, זה מה שמקבלים", אומר הפתגם.
ולמרות שכמעט תמיד היה הארמון מלא באנשים מתרוצצים לכאן ולכאן,
הרגשתי שם בודד. חסרה לי נפש חיה שאיתה אוכל לדבר, לחלוק את
מחשבותי - הדבר היחיד שחסר לי בארמון הגדול.

פרק שני

"הפסקה, דאיסוקה! מה בדבר עוד משחק קלפים?"
"כן, טומוהיקו..."
"על מה אתה מביט ככה, מרותק?"
"אממ... הנסיך נראה כל כך בודד."
"הנסיך? אה, כן!..."
"טומוהיקו, אין לנסיך הארוקי חברים, כמו שאתה חבר שלי?"
"אני חושש שלא, דאיסוקה."
"חשבתי שלנסיך יש הכל!"
"כמעט הכל."
"אתה חושב שהוא עצוב?..."
"אין זה מענייני לומר, אבל... לדעתי כן. איש אינו אוהב להיות
לבד."
"אז מדוע הוא לא הולך לשחק עם ילדים אחרים?"
"הוא הנסיך, דאיסוקה! אין זה יאה לנסיך מלכותי להתרועע עם
פשוטי העם!"
"אני יודע, אבל... אין עוד ילדים במשפחת המלוכה חוץ ממנו."
"זה נכון, דאיסוקה. אבל אין מה לעשות."
"חבל שאני איני יכול לשחק עם הנסיך."
"אכן... יכולת להיות לו חבר נהדר, דאיסוקה."
"אתה חושב כך?"
"אני בטוח."

גם היום, אחרי 8 שנים, הנסיך הארוקי לא שינה את מסלול טיולו
הקבוע בגן. וגם היום, עוד לא זכיתי לראות חיוך אחד על פניו
בעודו עובר כאן, בינות לעצים המטופחים בקפידה לאגם הגדול
והעמוק, שאת תחתיתו איש אינו מסוגל לראות, למרות המים
הצלולים.
האגם היה מיועד בתחילה לשחייה, אך הנסיך מעולם לא הסכים לשחות
בו.
שמועה העוברת בין הגננים טענה, כי הנסיך אינו יודע לשחות. כל
הגננים צחקו מאחורי גבו בשל כך, אך אני שתקתי. לא היה זה יפה
מצידם.
עם זאת, לא ידעתי אם להאמין לכך או לא - וזה לא שינה במיוחד.
הוא עדיין היה ונשאר הנסיך המלכותי והמכובד בשבילי.
כעת, בתור נער בן 16, נראה הנסיך אף יותר בודד מאי פעם. ידעתי
שאסור לי לרחם על הנסיך, שכן יהיה זה פגיעה בכבודו - ועם זאת,
רציתי לרחם עליו. לא מתוך פגיעה בגאוותו, אלא מתוך השתתפות
בצערו, ואולי רצון לנחם.
ידעתי שאיני מסוגל לעשות זאת, אך לפעמים הייתי מבקש שיפסיק
הארוקי להיות הנסיך, ולו לרגע אחד, כדי שאוכל לגשת ולנחמו מעט,
ואפילו לא העזתי להוסיף נגיעה מעודדת בכתפו או - אלוהים ישמור
- לחבקו באהדה. ידעתי כי אתגרה ברוחות הרעות אם אבקש דבר
שכזה.
בהיותי חסר יכולת לנחם בדיבורים, תמיד יכולתי לנסות לנחמו
במחשבות.
'תחייך, נסיכי. יום יפה היום, במיוחד בשביל הטיול הקבוע שלך
בגן.'
'ראה, נסיכי! פרחי הגן בשיא פריחתם - הם שולחים אליך דברי
עידוד בשמי.'
'נסיכי, היה מאושר... קרני השמש מלטפות אותך, מנסות לנחם.
מצטער שאין אני יכול לעשות זאת בעצמי, נסיך יקר. האמן לי
שהייתי רוצה.'
אך הנסיך לא נראה כשומע את דבריי. יום יום התהלך בגן בהבעה
רגועה, אך לא מאושרת. כלל וכלל לא מאושרת.
מיום ליום גברו דאגותיי. האין איש רואה בסבלו של הנסיך?!
שמישהו יעשה כבר משהו, ידבר איתו, ישפר את מצב רוחו האומלל!
היה מרגיז ביותר לראות אותו במצב כזה, ולהמשיך בעבודה בהתעלמות
מוחלטת. קשה במיוחד היה לעבוד בטאטוא שבילי הגן בזמן שטייל בהם
- אז הייתי קרוב מספיק כדי לראות גם את המבט העצוב בעיניו -
וליבי היה מתמלא ברגשות רחמים ותסכול, על שאיני יכול לעזור
לו.
נדמה היה שלשאר הגננים לא היה מושג לגבי מצבו, או שלא היה להם
אכפת. אבל אני ידעתי שלא דמיינתי דבר. הנסיך היה מדוכא, ואיש
לא היה שם מלבדי כדי לראות זאת. ובכל מקרה, איש לא היה מסוגל
לעזור.

שעון המקדש שמעבר לחומות הארמון צלצל פעם אחת - מה שאמר שהגיעה
שעת ההפסקה. הנחתי את המעדר במחסן החצר והלכתי לנוח על ספסל
האבן תחת עץ הדובדבן, שעמד בשיא פריחתו. עלי הכותרת הוורודים
נשרו מטה כפתיתי שלג עדינים, וקישטו את השבילים. את עלי הכותרת
נאמר לי שלא לטאטא מן השביל - הם הוסיפו צבע יפה לגן גם כשהיו
מושלכים על האדמה.
הבטתי מעלה אל הענפים הפורחים, נהנה מקרני השמש החודרות דרכם -
כשבקושי הרגשתי במישהו מתיישב לידי על הספסל. תיארתי לעצמי כי
בוודאי זהו אחד הגננים, אך כשהבטתי באדם זה נעתקה נשימתי - היה
זה הנסיך הארוקי, ישוב בבגדי המלכות המהודרים שלו על אותו ספסל
לצד גנן פשוט! נחרדתי, וקפצתי מיד ממקומי, ממהר לבקש סליחה
ושוב סליחה, ופונה ללכת משם במבוכה נוראית...
"אל תלך," נשמע קולו של הנסיך, מדבר אלי בפעם הראשונה בחיי -
וכנראה מדבר אל גנן בפעם הראשונה בחייו. הסתובבתי והבטתי בו
המום - עיניו הירוקות ננעצו בי במבט שכמעט יכולתי לפרש כתקווה
כלשהי - האם אכן רצה שאשב לצידו? האין זה דבר לא מכובד מצד
נסיך לבקש?
למרות התהייה, לא סירבתי לבקשתו. כולם היו צריכים לציית לדברי
הנסיך, ואני אפילו שמחתי לציית לו הפעם. בנימה לא נלהבת מדי,
שהיה לי מאוד קשה לגייס, עניתי: "כן, הוד נסיכותך," כפי שראיתי
את היועץ המלכותי עושה מאות פעמים, והתיישבתי בצייתנות על
הספסל.
הנסיך המשיך לנעוץ בי את מבטו גם כשהפניתי את שלי, ואני כבר
התחלתי לתהות האם התעניין במראה פני, או שמה יש לכלוך כלשהוא
עליהם, שהוא מנסה לרמוז לי לנקות. השאלה הבאה ששאל הפנתה את
תשומת ליבי לתכנון תשובה נוספת.
"יום יפה היום, הלא כן?"
בלעתי את רוקי ועניתי בשלווה:"כן, הוד נסיכותך. יום יפה
מאוד."
"הפסק בבקשה לקרוא לי כך," ביקש הנסיך. נדהמתי - האין זו הדרך
בה אמורים לכנות נסיך מלכותי? האם טעיתי?!
"קרא לי הארוקי," הוסיף, והפתיע אותי אף יותר. לקרוא לנסיך
בשמו הפרטי?! מי שמע על דבר כזה?!? ועוד הוא מבקש ממני בעצמו
לקרוא לו כך?!
שוב, מתוך חובה לציית לכל פקודותיו, עניתי: "כן, הארוקי."
הארוקי צחק. צחק? הנסיך הארוקי צחק?! לא האמנתי למראה עיני.
"אתה משעשע אותי, גנן. מה שמך?" שאל לאחר שהפסיק לצחוק.
"בנדו דאיסוקה, הוד נסיכו... כלומר, הארוקי."
"דאיסו-קה." הגה הנסיך את שמי בהנאה גלויה, ואף אני נהניתי
לשמוע את שמי הפרטי נאמר בקולו של הנסיך הארוקי.
"אף פעם לא יצא לנו לדבר, נכון, דאיסוקה?" שאל הנסיך.
"לא, כמדומני. אף פעם."
"תיארתי לעצמי. מעולם לא דיברתי עם גנן בעבר." אמר הנסיך ומבטו
הירוק עקב אחרי עלי כותרת ורודים ברחפם אל הקרקע.
תהיתי אם להזכיר לו את העובדה שאין הוא אמור לדבר עם גנן בכלל,
או עם מישהו שנחות ממעמדו ביותר מדרגה אחת, אך שתקתי. הודיתי
על ההזדמנות שניתנה לי לדבר עם הנסיך הארוקי, ושתקתי.
"מה שלומך בימים אלו, הארוקי?" נפלטה שאלה מפי, שתוך שניה
התחרטתי עליה.
"סליחה?..." מבטו הירוק והרגוע חזר אלי, ונדמה היה לי שראיתי
ניצוץ של כעס קל בעיניו.
"אה... כלומר... מצטער... לא התכוונתי לחטט בעניינים שאינם
שלי, רק ניסיתי..." התפתלתי כעת כמו היועץ המסכן. הבנתי לפתע
מה פירוש הדבר, לדבר עם נסיך מלכותי.
"מעולם לא שאלו אותי את השאלה הזאת," אמר הנסיך הארוקי.
לפני שהספקתי להתנצל שוב, הוסיף הארוקי בחיוך עדין: "אתה
הראשון שעשה את זה. תודה לך."
"ת...תודה?" התבלבלתי. מדוע מודה לי הנסיך על כך שחדרתי
לענייניו האישיים?!
"ומשום ששאלת, אענה לך את האמת - אני מרגיש רע. רע מתמיד," ענה
הנסיך, וחיוכו נעלם מפניו. חבל, כל כך רציתי שימשיך לחייך את
חיוכו המקסים.
ידעתי שמצבו לא טוב במיוחד, אך לא ידעתי את חומרת המצב עד שאמר
לי זאת - שלומו אכן כל כך גרוע? אז... מדוע לא אמר למישהו
בארמון? אולי מישהו מסוגל לעזור לו!
רציתי מאוד לשאול מדוע הוא מרגיש כך, אך הפעם עצרתי את עצמי
בזמן, ובמקום זאת שאלתי: "יש משהו שאוכל לעשות כדי לגרום לך
לחוש יותר טוב, הארוקי?"
הנסיך חייך וגיחך מעט, ונראה כי שאלתי הקלה עליו במיוחד. אך
באותו רגע לא הבנתי מדוע.
הוא הביט בי בעיניים מלוכסנות מעט בגוון ירוק, באותו מבט עצוב
שראיתי בו מקודם, כשעבר בין שבילי הגן.
"אם תוכל להקשיב לי, דאיסוקה," אמר הנסיך בשקט, "...תגרום לי
לחוש הרבה יותר טוב."
חייכתי והנהנתי לחיוב. סוף סוף ניתנה לי ההזדמנות לעשות משהו -
ולא רק לשבת בחיבוק ידיים (או במקרה שלי, להמשיך לגזום עצים) -
הנסיך נתן לי בעצמו את הדרך בה אוכל לעזור לו. ונשבעתי שאעשה
זאת הכי טוב שאוכל.
"טוב, ארוחת הצהריים בוודאי כבר מוכנה," קם הנסיך ממקומו והביט
אלי, מוסיף בחיוך: "היה נחמד לשוחח איתך, דאיסוקה."
"גם לי היה נחמד מאוד, הארוקי!" חיוך מאושר, ובוודאי מטופש
למדי, נפרש על פני, "שיהיה לך בתיאבון בארוחת הצהריים!"
"תודה רבה." הנסיך הסתובב כדי לחזור לארמון, ואז עצר לרגע ופנה
אלי שוב: "דאיסוקה, יהיה זה אפשרי ש...נדבר שוב מחר?"
"בוודאי, הארוקי."
חיוכו של הנסיך התרחב, וליבי קפץ מרוב אושר.
"טוב, אז להתראות מחר!" נפנף לי הנסיך לשלום.
"להתראות!" נפנפתי בחזרה עוד הרבה אחרי שהלך משם, מחייך חיוך
טיפשי ומאושר עד השמיים. הייתה זו ההפסקה הכי מאושרת של חיי.

פרק שלישי

(נק' מבט של הנסיך הארוקי:)
הגנן הצעיר מצא חן בעיני. בלי לחשוש מתגובתי, שאל באדיבות מה
שלומי.
אם רק היה יודע כמה שמחתי ששאל אותי זאת, למרות שנאלצתי לענות
עד כמה אני מרגיש רע.
אך למען האמת, הרגשתי כעת מעט יותר טוב מקודם. היה כל כך נחמד
לדבר סוף סוף עם מישהו פחות או יותר בגילי, להישאל לשלומי
בדאגה אמיתית, בלי להתחשב בכללי התנהגות של נסיך כלפי עובד
פשוט של חצר המלוכה.
גם אם פשוט ועלוב, הוא היה אדם נחמד. אולי הכי נחמד מכל אנשי
הארמון האלה שמסביבי, שלא מתעניינים בי באמת. נראה היה שבאמת
אכפת לו ממני, לדאיסוקה הזה. שמחתי על כך מאוד, כי גם לי היה
אכפת ממנו, גם אם לא הראיתי את זה עד אז. הוא אפילו האמין
להצגה שהכנתי, כאילו אין אני יודע את שמו. נער טיפשון. שאני לא
אזכור את שמו של בן-חסותי?

"נסיכי, פעוט נמצא ישן ליד שערי הארמון. ננטש, כנראה. מה
לעשות בו?"
"תן לי לראות אותו."
"אבל, נסיכי! הוא ילד מן הרחוב! הוא יטנף את הארמון, וחוץ מזה,
אין זה יאה לנסיך לפגוש את פשוטי העם!"
"אבא אמר לפני מותו שתתן לי לעשות כל מה שארצה. האין זה כך?"
"כ...כן, נסיכי..."
"ובכן, הבא אותו!"
"כ...כרצונך, נסיכי."

"הוא באמת מלוכלך. בן כמה הוא לדעתך?"
"בן שלוש, בערך. הוא מסוגל לומר את שמו המלא, אך אינו נראה
בוגר במיוחד."
"אם כן, שמור אותו כאן."
"נסיכי???"
"תן לטומוהיקו הזקן לטפל בו, אני בטוח שימצא מה לעשות בו."
"אבל, נסיכי! אי אפשר לעשות דבר כזה!"
"מדוע לא?"
"כל ילד מתחת לגיל עבודה חייב לקבל את חסותו של המלך כדי לגור
בארמון!"
"המלך זה אבא שלי, והוא מת."
"כ...כן..."
"אם כך, אני אקבל את החסות עליו."
"מה... אתה מוכן לקבל על עצמך אחריות כזו?! הרי, נסיכי, אתה
הינך עדיין ילד בעצמך!"
"יאקוטה, יש לי אחריות על ממלכה שלמה. אחריות על ילד קטן לא
תשנה הרבה."
"כרצונך, נסיכי..."

(נק' מבט של דאיסוקה:)
עיניי הביטו באותו יום כמעט כל הזמן לעבר דלתות הארמון כשעבדתי
בגיזום העצים, מחכה לרגע בו אראה את הנסיך הארוקי יוצא משם.
ההתרגשות הייתה גדולה מנשוא - כל נושאי השיחה שחשבתי עליהם
מראש (למען האמת, הם הטרידו אותי למשך חצי לילה), פרחו
מזכרוני, וידיי רעדו מעט על הענפים.
השעון צלצל פעם אחת. ליבי החל לדפוק במהירות רבה יותר, וכמעט
נפלתי מהסולם כשירדתי ממנו. החזרתי את הסולם וכלי הגיזום למקום
ורצתי בהתרגשות בחזרה אל הגן, כשלפתע ראיתי אותו מעבר לשביל,
יוצא מן הארמון. הוא פנה לעברי, הפעם גם מביט בעיני כשהלך שוב
בשבילי הגן. הייתה זו הרגשה טובה כל כך.
"דאיסוקה!" קרא לעברי, ויכולתי לראות חיוך מאושר נוסף על פניו.
שמחתי למענו יותר מאשר למעני.
"שלום, הארוקי." השתחוויתי כראוי לפני הנסיך, אך הוא אמר:"אין
צורך להתנהג כל כך בכבוד."
"אבל, אתה הנסיך, הארוקי!" נדהמתי והסמקתי מעט, "אני חייב
להתנהג כך! אחרת..."
"דאיסוקה..." הוא התקרב אלי בחיוך מבין, "כשאני מדבר עם
יאקוטה, אני מצפה לגינוני נימוס. כשאני מדבר איתך... אני מבקש
יחס של חבר."
הוא שוב בלבל את דעתי. קצת קשה להתייחס אל הנסיך, ששירתת מאז
שאתה זוכר את עצמך, כאל חבר.
"בבקשה, דאיסוקה?" ביקש ממני, ואני התביישתי על כי אילצתי אותו
לחזור ולבקש שוב, והנהנתי במרץ כשמלמלתי: "כ...כן, הארוקי! אני
מצטער!"
"אין צורך," חייך הנסיך, כלומר... הארוקי, ושלח אלי מבט מעודד.
היה זה מוזר לקבל מבט מעודד ממי שתמיד שלחתי אליו מבטים
מעודדים.
"בוא, טייל איתי בגן," הזמין אותי הארוקי להצטרף אליו לטיול,
ואני לא היססתי לרגע, והסכמתי.
"שמע, דאיסוקה. אני רוצה שתבטיח לי משהו," פתח הארוקי. "...אני
רוצה שתבטיח לי שתשמור על השיחות האלה שלנו בסוד מפני שאר
הגננים."
"אני מבטיח."
"אתה מבין, הם לא אמורים לדעת שאתה... ובכן, שאתה מדבר איתי,"
אמר.
"אני מבין, הארוקי," הנהנתי. ידעתי עוד קודם שאסור היה לי לומר
זאת לאיש.
הארוקי הביט בי בעיניים ירוקות, רכות וחייכניות, והודה לי.
"אז, דאיסוקה... כמדומני, אתה היית השוליה של טומוהיקו בזמנו,
הלא כן?" שאל אותי, ואני עניתי שכן מבלי לשאול כיצד הוא יודע
זאת.
"כך... הוא היה טוב אליך?" התעניין הארוקי, ואני הנהנתי
ועניתי: "כן, מאוד. הוא לימד אותי הרבה."
"ספר לי, איך היה זה לעבוד לצידו?"
הופתעתי ממידת ההתעניינות של הארוקי בתקופת שהותי אצל
טומוהיקו, אך לא אמרתי דבר בנידון. רק סיפרתי לו על התקופה,
וכמה שהיה טומוהיקו מורה טוב לגינון וטיפל בי יפה.
"אני שמח שהיה לך טוב איתו," חייך הארוקי חיוך רגוע למדי,
ושאל: "ומה עם הוריך האמיתיים? אתה זוכר אותם?"
"לא..." השפלתי את מבטי בכאב, "...טומוהיקו סיפר לי שהם נטשו
אותי בפתח הארמון, והוא אימץ אותי כדי שאהיה לו לשוליה."
"כן..." הארוקי הנהן לעצמו בהרהור, ושתק.
"הארוקי..." פניתי אליו בהיסוס, "מה עם... ההורים שלך, המלך
והמלכה?"
"מה איתם?" מבטו של הארוקי התקדר, וכבר הצטערתי ששאלתי את
השאלה, אך המשכתי: "אתה... מתגעגע אליהם?"
"קצת," הפנה הארוקי את מבטו לעבר העצים הפורחים, ואני כל כך
התחרטתי על כך. הדבר האחרון שרציתי לגרום להארוקי, היה עצב
נוסף.
"הם היו מלך ומלכה טובים מאוד!" אמרתי בחיוך מעודד, והארוקי
הביט בי וגיחך.
"אינך זוכר גם אותם."
"אהה... זה... אממ..." התבלבלתי והסמקתי שוב, "...טומוהיקו
סיפר לי עליהם, ו..."
הארוקי פרץ בצחוק. מצמצתי לעברו בבלבול כשהפסיק לרגע לצחוק,
בקושי רב, הניח את כף ידו על ראשי ואמר בצחוק: "הפרצוף שלך כל
כך מצחיק כשאתה מובך!"
"אה?..." הסמקתי עוד יותר, מה שגרם להארוקי לצחוק עוד יותר.
"הארוקי! זה הפרצוף שלי!" ייללתי, "זה לא נושא לצחוק!!!"
"אני מצטער, דאיסוקה!... פשוט..." הארוקי נרגע מעט מהצחוק,
"...לא יכולתי לעמוד בזה!"
חייכתי קלות. למרות המבוכה, היה כיף לבלות את אחר הצהריים
בקרבת מי שהיה פחות או יותר בן גילי, גם אם היה נסיך מכובד.
בתור ידיד, היה כל כך נחמד לדבר איתו, וכל כך משעשע, עד כי
נדמה ששנינו שכחנו לכמה רגעים את הבדלי המעמדות בינינו.
"להתראות, דאיסוקה. ותודה לך שוב!" חייך אלי הארוקי חיוך מלא
תודה, ופנה לדרכו, אל הארמון, בזמן שאני פניתי אל מחסן הכלים.
'תודה לך, הארוקי,' חשבתי לעצמי בחיוך כשחזרתי אל עבודתי, מלא
מרץ מתמיד.
השבועות הבאים היו תענוג אחד גדול בשבילי. הפרחים החדשים
ששתלתי גדלו ללא כל בעיות, מחלת העצים עברה מוקדם מן הצפוי
ואני והארוקי התקרבנו מאוד. בכל יום באותה השעה היה המפגש
הסודי שלנו, ברגע שכל שאר הגננים היו יוצאים להפסקת צהריים
מחוץ לחומות הארמון ואני הייתי נשאר, לשוחח עם הארוקי הנפלא
ולטייל איתו בשבילי הגן.
בכל שאר שיטוטיו בגן, בשעות בהן עבדו גם הגננים האחרים, לא היה
הארוקי ניגש אלי, כמובן, אך מדי פעם יכולתי לראות את מבטו
מופנה לעברי כשחיוך קל, שומר סוד, על שפתיו.

באחד מימי הקיץ החמים, הגיעה שמועה חדשה לפיהם של צוות הגינון:
הנסיך הארוקי עומד לקבל שיעורי שחייה. כל הגננים צחקו למשמע
השמועה, אך אני ידעתי כמה קשה יהיה זה להארוקי, ללמוד זאת בגיל
כזה. ידעתי כמה קשה ללמוד דברים חדשים כשאתה אינך עוד ילד,
וקיוויתי בשביל הארוקי שילך לו טוב בלימודי השחייה.
המורה הגיע לחצר הארמון בצעד נמרץ, אחריו נשרכו יאקוטה
והארוקי, ששוב העלה הבעת כבוד קפואה על פניו. נראה היה כי אין
הוא מחבב את המורה במיוחד.
התחבאתי מאחורי עץ והבטתי במהלך השיעור, כשהארוקי פשט את בגדי
המלכות המהודרים ונכנס אל המים בחשש לבוש בבגדים קצרים, לבנים,
שהבליטו את עורו השחום מעט ואת שיערו השחור עטור הפסים
הזהובים.
"קדימה, נסיכי, אין לך ממה לפחד!" זירז אותו המורה ודחף אותו
מעט אל תוך המים. הארוקי מעד, והמים הקרים ניתזו על גופו.
ראיתי לפי מראה פניו שהוא לא אהב במיוחד את הרעיון, אך שיתף
פעולה בכל זאת. כנראה רצה באמת ללמוד לשחות בכל מחיר.
המורה היה קשוח, והארוקי לא וויתר - אך לא היה לו כל סיכוי
ללמוד לשחות.
הוא היה כמעט מעורר רחמים...
כעס נראה בפניו של המורה, והוא דחף את הארוקי שוב אל תוך המים
- הפעם בכוח. הארוקי צלל, וכשקם מן המים השתעל בכאב והביט בזעם
במורה, אך לא אמר דבר.
"חסר תקווה," מלמל המורה אל יאקוטה הנבוך, ופנה לצאת מחומות
הארמון.
כשיאקוטה ניסה לעזור להארוקי לצאת מן המים, זכה רק למלמול נזעם
ומבט רצחני, שהבהיר לו כי כדאי שיסתלק.

יאקוטה הלך משם, מותיר את הארוקי רטוב ומתוסכל על גדת האגם.
כל הגננים שהיו מסביבי גיחכו בשקט, אך אני הבטתי אל הארוקי
בחמלה, כל כך משתוקק לגשת אליו ולעזור לו, לומר לו שזה לא נורא
כל כך, לא לדעת לשחות...
הארוקי פשט את החולצה הרטובה מעליו ופנה ללכת, אך הוא נעצר
בדיוק היכן שהאדמה עמדה בניצב לקרקעית העמוקה, רגלו תקועה
במשהו.
הוא נאבק מעט לשחרר אותה, ובאותן שתי שניות בו קלט היכן הוא
עומד, החליק על הדשא הרטוב ונפל בקול התזה חזק אל תוך המים
העמוקים.
הגננים רק צחקו יותר בקול, משמיעים קריאות כמו: "נראה את הנסיך
שלנו שוחה!"
ואני... אני רצתי, כמו שלא רצתי בחיים שלי, פושט את חולצת
העבודה ומשליך אותה על הדשא כשקפצתי מגדת האגם בלי לחשוב הרבה,
היישר אל תוך המים הקרים. בעיניים פקוחות באומץ, ראיתי את
הארוקי נאבק במים באימה, חסר אונים, כמה מטרים לפני. שחיתי
בזריזות כפי שלימד אותי טומוהיקו, תפסתי את הארוקי ההמום
והרועד וזינקתי איתו אל מחוץ למים, מביא אותו אל הגדה.
רועד בעצמי, מעדתי על הבוץ החלקלק שהיה בגדה אליה שחיתי,
ונפלתי מתנשף מעל הארוקי, שהביט בי בעיניים ענקיות ונדהמות
כשמלמל: "ד...דאיסוקה!..."
"הארו...קי..." הרמתי אליו את עיני הרטובות, "אתה... אתה
בסדר?..."
הארוקי הנהן קלות. תמכתי בו כשניסה לעמוד, ואז... קפאתי. הבנתי
לפתע את מה שקרה. הבנתי, שאם לא הייתי פועל כל כך מהר, הייתי
מאבד את הארוקי.
ידיי עדיין חובקות את מותניו, נצמדתי אל חזהו העירום והמתנשף,
הדמעות זולגות ומתערבבות במים שזלגו על פני.
"דאיסוקה?..." הארוקי שאל בדאגה. הוא חיבק אותי בחזרה כששאל אם
הכל בסדר.
הנהנתי כשראשי עדיין מונח על כתפו, לחיי מתחככת קלות בעור
השחום והרטוב, מרגישה כל רעד שעבר בו.
הוא לא ביקש ממני להפסיק, ולא שאל עוד דבר. רק המשיך לחבק אותי
בעדינות, מצמיד את גופי אליו בחזרה. משהו פרפר בחזה שלי
כשהתרחק ממני מעט תוך הנמכת ראשו, וקירוב פניו היפים אל שלי...
ידעתי שמשהו עומד לקרות.
וזה קרה.
הארוקי הצמיד נשיקה עדינה וקצרה אל שפתי, בלי שהייתי מוכן לכך
כלל. רעד עבר בכל גופי, גם אחרי ששפתינו נפרדו במהירות והארוקי
המשיך לחבק אותי כמקודם.
'ה...הארוקי!' רציתי לומר, אך שום קול לא יצא מפי. הייתי המום
מכדי לומר משהו.
אחרי שתיקה ארוכה, בה שנינו המשכנו לחבק אחד את השני במבוכה,
אמר הארוקי: "זה כל כך מוזר... חשבתי שאולי אני אצטרך להציל
אותך מתישהו, אבל לא העליתי על דעתי שבן-חסותי יציל אותי
בעצמו."
לא יכולתי לזוז. קפאתי שם, ראשי מונח על כתפו של הנסיך שהצלתי,
חברי הטוב ביותר... הנער היפהפה שטעם שפתיו עוד נשאר על שלי.
ידי ליטפה קלות את גבו החלק והרטוב מבלי ששמתי לב לכך. הקשבתי
לדבריו בשתיקה, כאילו כל מילה שלו היא הדבר היחיד שיכולתי
לשמוע.
"דאיסוקה," לחש הארוקי כשידו ליטפה את פני והביאה אותי להביט
בעיניו - "...טומוהיקו סיפר לך עלי? על כך שאני, בעצם, זה
שציווה להכניסך אל חומות הארמון באחריותי המלאה?"
"מעולם לא..." לחשתי בתשובה.
"יופי. אמרתי לו לא לגלות דבר עד שאגיד לו לעשות זאת," חייך
הארוקי.
נדמה היה כי אין הוא מודע לעובדה שנישק אותי רק עכשיו, גם אם
נשיקה קטנה ובלתי-מזיקה כביכול. זאת הייתה נשיקה.
"הארוקי... א... למה הסתרת את זה ממני?..." שאלתי בשקט.
"חיכיתי לרגע המתאים... בכל מקרה, אתה יודע עכשיו שאתה
בן-חסותי."
"לא זה..." לחשתי, "...התכוונתי ל...נשיקה..." קולי כבר בקושי
נשמע אפילו באוזני.
הארוקי הביט בי בדממה, מלטף את שיערי הרטוב.
"נראה כי גם אתה הסתרת ממני כמה דברים," השיב.
והוא צדק. הוא כל כך צדק...
"הארוקי..." חיבקתי אותו בעדינות, "לא התכוונתי להסתיר ממך עוד
הרבה זמן... אני נשבע..."
"גם אני לא, דאיסוקה..." לחש לי הארוקי בחזרה, ונשק למצחי
הרטוב.

פרק רביעי

ידעתי כי לא ניתן היה לסמוך על צוות הגינון.
הלשינו עלינו. עליי ועל הארוקי.
יאקוטה מעולם לא נראה זועם כל כך כשגרר אותי, מועך את זרועי
בכף ידו הגרומה, אל תוך הארמון. שם זרק אותי על רצפת השיש אל
מול כמה מן היועצים, והארוקי, שנראה נבוך בערך כמוני.
"הארוקי! התבייש בעצמך, נער!!!" נזף יאקוטה בהארוקי, בפעם
הראשונה בה ראיתיו מדבר אליו בשמו הפרטי, ובלי כל גינוני
נימוס. הוא ממש כעס.
"הייתי סלחן כשהרשיתי לך להכניס את הטינופת הזו אל הארמון, אבל
היית רק ילד קטן! מה חשבת לעצמך כשהתחברת שוב עם ה...גנן הפשוט
הזה?!"
"הוא בן-חסותי, יאקוטה." אמר הארוקי בקול שניסה להישמע רגוע,
אך הוא רעד מעט. ניכר היה שהיחס המשתנה של יאקוטה אליו פגע בו
מאוד.
"הוא עדיין בן העם הפשוט!!!" צרח יאקוטה, "השחתת את השושלת
כשנישקת נער, ועוד נער עלוב ומטונף כמוהו! גנן חסר-ערך!!!" כעת
הופנו הצרחות אליי.
"אל תערב את דאיסוקה בזה!" קרא הארוקי להגנתי באומץ, מה שהפנה
את מבטו הזועם של יאקוטה בחזרה אליו כשצרח: "אל תנסה אפילו
להגן על הטינופת הזאת! הוא לא מביא טיפת תועלת בכל מקרה!!! ילד
רחוב מסריח ומטונף!!! עכברוש ביבים משחית את השושלת!!!"
"אתה טועה בקשר אליו," הרצין הארוקי, ונשאר רגוע כשהמשיך לדבר
בפניו: "הוא מביא הרבה תועלת לכולנו, רק שלך לא היו העיניים
לראות, או אולי השכל להבין עד כמה הוא טורח למעננו!"
סטירה הונחתה על לחיו של הארוקי.
רציתי להרוג את יאקוטה על שפגע בו, אך יאקוטה דחף אותי בחזרה
על הרצפה ובעט בי כשצעק: "שב בשקט וסבול את מה שמגיע לך, ילד
מטונף!"
הארוקי זינק עליו בנחישות. יכולתי לראות את הרצח בעיניו כשאיים
לקרוע את יאקוטה לגזרים, באותם רגעים בהם בוודאי התחרט היועץ
על כי שלח את הארוקי לכל כך הרבה שיעורי אומנויות לחימה.
"תמיד הגנת על השושלת המגוחכת הזאת! אף פעם לא הגנת עליי מתוך
רצון אמיתי!!! תמיד זה היה רק למען המלכות, למען המשרה הארורה
שלך!!!" צרח הארוקי בזעם כשהיכה אותו ללא רחמים, "לא היה לך
אכפת ממני אף פעם, לאף אחד לא היה אכפת! ונחש מה?! גם לי לא
היה אכפת מכם, או מהכתר, או מהשושלת כולה!!!"
הארוקי הפסיק לרגע להכות את היועץ, שקם בקושי ממקומו, מנגב את
הדם מזוית פיו.
"אני... לא אמשיך לעבוד עוד למען השושלת הזאת..." סינן יאקוטה,
"אין לי כבר בשביל מה לעבוד. המלכות הזאת נידונה להיהרס, והכל
באשמתך, הארוקי!"
היועץ הסתלק משם כרוח סערה כשהארוקי נשאר שם, אדיש למעשיו.
"נסיכי... אולי תיגש לחדרך לנוח?... אנחנו כבר נדבר עם יאקוטה
בנוגע לפיטוריו... נטפל בהכל..." הציע אחד היועצים המבוהלים.
"כן, תודה," הנהן הארוקי, ופנה אלי בחיוך כשהוסיף: "דאיסוקה בא
איתי."
א...אני מה?!
הארוקי לקח את ידי ובעדינות משך אותי עד לחדרו, שם סגר
מאחורינו את הדלת הכבדה. מעולם לא ראיתי את חדרו של הארוקי
מבפנים - זה בהחלט היה מרשים, אפילו בשביל נסיך מלכותי.
הארוקי נשכב על המיטה, נאנח בהקלה. תהיתי לרגע מה עלי לעשות,
כשהארוקי הזמין אותי: "בוא לידי, דאיסוקה."
מסמיק עד שורשי השיער, התקרבתי אל המיטה והתיישבתי על הקצה
באיטיות. היא הייתה ממש רכה ונעימה.
"אתה... לא חושב שיאקוטה התכוון..." מלמלתי בבלבול, והארוקי
גיחך מעט כשאמר: "גם אם התכוון לכך, לא אכפת לי עוד מהשושלת
הזאת."
"אבל, אתה הנסיך, הארוקי!" נדהמתי, "אתה הנצר האחרון למשפחת
המלוכה! איש מלבדך לא מסוגל להמשיך את השושלת!"
"זה הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע, דאיסוקה. אין טעם להמשיך את
השושלת הזאת. היא מושחתת ממילא."
"זה גם מה ש...יאקוטה אמר..." התחלתי לחשוש שמה דבריו של היועץ
אכן שכנעו את הארוקי, ואולי כעת הוא מתחיל להתחרט על כל הקשר
שלנו, על הנשיקה, על היום בו התחיל לדבר איתי...
"...אני חושב שבגלל אנשים כמו יאקוטה, השושלת הזאת מושחתת."
הרגיע אותי הארוקי, אך עדיין הטריד אותי הרעיון שהוא מוותר על
המלוכה בקלות כזאת, ושם קץ לשושלת ארוכת-היומין והמכובדת של
משפחתו. אותו, בכל אופן, לא נראה שזה הטריד כלל.
"ובכלל, מה הטעם בלהיות מלך מוערץ בעל ארמון מפואר ונתינים
רבים..." ליטף הארוקי את פני בקצות אצבעותיו כשהמשיך בחיוך:
"...אם לא יתנו לי להיות עם מי שאני אוהב?"
ידו של הארוקי אחזה בגופי כשהפילה אותי בעדינות על חזהו. חיוך
של צחוק נפרש על פניו כשראה את הבעת המבוכה על פני.
"זה בסדר, דאיסוקה. אל תיבהל," חייך ונישק את פני הלוהטים שוב
ושוב, עד שפגשו שפתיו את שלי בשנית, ואז התעכב מעט על הנשיקה.
זו הייתה נשיקה ארוכה וחמה, עדינה כל כך... לא דומה כמעט
לנשיקה המרפרפת שנישק אותי ליד האגם. ידעתי שהפעם הוא בטוח
במעשיו, ויודע מה שהוא רוצה. וזה עשה אותי מאושר מאי פעם.
"הארוקי..." לחשתי לו, מחייך מאושר, "אני אוהב אותך כל כך..."

"גם אני אוהב אותך, דאיסוקה..." היה כל כך נעים לומר לו זאת.
תחושה חמימה פשטה בגופי, תחושה שכמוה לא הרגשתי אף פעם.
זו הייתה ידיעה שאכפת לי ממישהו באמת. שאני אוהב אותו.
אצבעותיו הרכות ליטפו את פני בעדינות כשנישקתי אותו שוב. שנינו
היינו חסרי ניסיון, צעירים תמימים שלא מתביישים ברגשותיהם
ובמשיכתם למי שהם לא אמורים להימשך. לא עוד היינו נסיך ו"גנן
פשוט" או נסיך ובן-חסותו.
היינו שני נערים, חברים קרובים, מאהבים.
היינו רק דאיסוקה והארוקי, ולא שום דבר אחר.