והייתי בודדה באותם הימים, ימי חורף קרים בלי אהבה וחיבוקים,
רציתי אך לא הייתה בי האפשרות, היכולת. ידעתי שמשהו חושק בי
לאותה ההרגשה, לא הרשיתי לזה לגבור עלי, הייתי סגורה.
הריח של הגשם מבשם את אפי, וקולות הרוח ששומעת בלחש אוזני
והגשם מטפטף על חלוני כאילו הוא שר לכבודי, יושבת אני ומצפה
אולי לגבר שיכנס לחיי, אולי רק לשלווה. דבר אחד ידעתי, שאני לא
רוצה להיות עוד בודדה.
וכך אני מוצאת את עצמי יושבת כל לילה ליד החלון מחכה שיבוא
איזה גבר חסון. האביר שלי, כך קראתי לו, שיציל אותי ואני שלו.

לילה, יום שישי, אני לבד בבית, הגשם כרגיל אינו מפסיק לרדת
וקר, כל הבגדים בעולם לא יצליחו לחמם אותי. החלטתי לפתוח חלון
למרות הכל, נשבה רוח בעורפי והבחנתי בעלה ירוק שנכנס לביתי.
באתי להרימו להשליכו כשלפתע ראיתי עליו עכביש, היססתי ומהר
פניתי אחורה הלכתי כמה צעדים עצרתי והתבוננתי, חשבתי כיצד
לגרום לעכביש ללכת, הוא פלש לשטח שלי. "איני ארשה זאת" אמרתי
לעצמי אך לא יכולתי לזוז. משהו עצר בעדי, אז כך המשכתי לבהות
בו.
אט אט הוא טיפס על הקיר. כשהוא היה בגובה עיניי, עצר לכמה
שניות אך לא התעכב והמשיך לטפס, וכשהגיע לתקרה היא לא בלמה
אותו ועלה גם כן עליה. הרמתי את הראש הוא זז קדימה, אחורה
כאילו לא יודע לאן כדאי ללכת, אז הוא התקרב לכיווני. לא הסטתי
את עיניי לשניה ממנו מחשש שירד אלי, הוא רק סלל את דרכו אלי
צעד אחר צעד בבטחה. הוא חשב שאני טרף קל, וכשאיבד את אחיזתו
מיהר וטווה קור ומשך עצמו חזרה לתקרה.
הרגשתי שלא משנה לאן אפנה תמיד הוא יהיה מעלי.