ובעוד סופו של יום הצרות שלי נשארות הצרות שלי.
אלו לא באמת צרות, אלו הן רק סוג צורם של כאבים משונים.
אבל הם הכאבים שלי, ולא של אף אחד אחר.
אולי כי אף אחד מעולם לא הסכים לקחת אותם ממני. כן, זה יכול
להיות.
ואולי אלה לא באמת כאבים, לא ממש.
הייתי אומר שכל זה אלו רק המחשבות הפסיכוטיות שלי, לא באמת שם,
אבל בעצם די כן.
אני שונא כשקשה לי לבטא את עצמי כשיש לי כל כך הרבה דברים
לכתוב עליהם.
הייתי כותב לכם, אילו ידעתי איך, על המידה בה אני מאוהב בשאול
שלי.
אתם לא ממש עוקבים אחריי, אני חושב. לא, לא ממש.
אתם פשוט לא מבינים. אני כל כך אוהב אותה. אתם לא תאמינו עד
כמה.
אבל זה כמו לחלום על תפיסת הירח ברשת דייגים בשעת הבוקר
המוקדמת.
הייתי אומר לה כל כך הרבה דברים, אולי חלק אפילו קשים.
למה נתת לי לסבול בגללך? את לא שווה את זה. ואני יודע שהיא לא.
באמת שלא.
יש עוד מיליון ואחת בנות שכמותה.
אבל לא אחת שתהיה היא.
היו זמנים, כשראיתי אותה, הייתי יכול להישבע שהיא זוהרת
מהילה.
היום ההילה נעלמה, וכל הסכרים נפרצו.
הם פשוט לא יכלו להחזיק מעמד מול כל המים האלו.
וכמה מים היו, חברים.
ובאיזה להט עברו הלילות, כשרק דמותה עברה בראשי.
ואיזה שיגעון אחז בי אז, כאשר שכבתי לבדי במיטה, וחזיונות
השווא מילאו אותי בשגיונות נוראיים.
ורק אם היה ליבי עז יותר, הייתי מספר לה בשתי נפשות.
כל מאום ומאום הייתי פוצה, ולא משליך אף לא דבר.
אך מה לאהבה, כי בז אני כבר לה.
והרי איננה קיימת, והרי רק תחבולה ותכסיסים.
ובעבר לא באה לי, ובהווה מילאה אותי ולו רק כאב שלם, וגם לעתיד
הגיעה, עם הזיותיה המשוגעות.
אכן, מקוללת היא האהבה בכל הזמנים.