ג'ונאס פוק היה כבן עשרים, שמנמן ובעל שיער צהבהב ופרוע.
ג'ונאס אהב את אישתו אהב את הכלב שלו ואהב את הנודים שלו, כל
כך אהב את תוצרי העיכול הללו עד שבלי לשים לב פיתח לעצמו מנהג
מגונה .
כדרך קבע לאחר כל נפיחה היה מצמיד את אפו למיקום האחרון של
עכוזו, מצמיד את האף שואף מלוא הנחיריים עד ששפתיו היו מתעקמות
בקצוות לכדי חיוך ניצחון סרחני.
זה לא שג'ונאס היה וולגרי או אינפנטילי, הוא לא התעסק בקקה, רק
בתוצר לווי של הקקה.
ג'ונאס עבד בטחנת הקמח שהייתה ממוקמת כשני קילומטרים מן הכפר,
כפר חביב שהיה ממוקם בינות המישורים רחבי הידיים ושטופי הרוח
של הולנד.
באמת חייו של ג'ונאס היו מלאים ועליזים, אך בעיה קשה אחת
הטרידה את מנוחתו, בעייה שהייתה בעטייה של הרוח שלא פסקה
מנשוב, הנפיחות של ג'ונאס נהגו להתפוגג ולהתפזר מהר מדי.
כל יום בטחנת הקמח הטריח ג'ונאס את מחשבתו בנסיון לפתור בעיה
זו, בתחילה חשב להפליץ רק בחדרים סגורים, אך חבריו לעבודה לא
חיבבו את הרעיון ומאז כל פעם שסגר את החלונות וחייך היו דופקים
לו מכות, "ג'ונאס יא דפוק צא צא מההצגה שלך" צעקו עליו חבריו
לעבודה, שכן בתקופה ההיא טרם הומצאו הסרטים.
ג'ונאס הבין שהרעיון טמון באינטימיות, הוא חזר הביתה לאשתו
יולנדה ואמר לה משהו בהולנדית, משהו מאוד מאוד חשוב, שכן היה
זה בעקיפין אחד הגורמים העיקרים לאחת ההמצאות הגדולות של המין
האנושי מאז הקוביה ההונגרית (אבל זה כבר סיפור אחר בארץ אחרת
על פלצן אחר) יולנדה דאגה לכך שביום למחרת הוא לא יורשה לחזור
הביתה וישאר ללון בטחנה. "יולנדה אני רוצה שתנסי לשים באוכל
דברים שיגרמו לי לנפוח בצורה יותר מרוכזת." אמר ג'ונאס
בהולנדית רהוטה וניסה לשוות לפרצופו נימה רצינית (למה לא? הוא
היה הולנדי מהולנד שנולד בלידת עכוז תקינה אין סיבה שלא ידבר
הולנדית רהוטה וישווה לפרצופו נימה רצינית).
יולנדה שהייתה אישה סובלנית מאוד הביטה בו לרגע חזרה להביט
בבצק ואז שוב בבעלה. יולנדה הניחה כי הוא מנסה בצורה אירונית
ללעוג לבישוליה, ודפקה לו מערוך בראש, "צא קח את הכלב שלך
ותעוף לי מהעינים לפחות עד מחרתיים" הצביעה על הדלת ובעטה בכלב
הקוקר ספנייאל "ג'ו" (לא ג'ו קוקר, סתם ג'ו שבמקרה קוקר,
ספנייאל) ג'ו הופתע מן הבעיטה באחוריו ומיהר להתרומם מן המחצלת
החביבה עליו.
ג'ונאס וג'ו שירכו רגליהם אל טחנת הקמח בעודם שורקים ומיבבים
בהתאמה צלילים נוגים.
לאחר שנכנסו לטחנה ניסו להתארגן לקראת הלילה וחיפשו מיקום הולם
לשינת אדם, וכלב.
ג'ונאס כיסה אותם בעשרות שקי קמח ריקים למחצה ונכנס מתחת
לערימה, בחוץ היה קור כלבים והרוח נשבה מבעד לקירות העץ.
ג'ונאס נוכח לדעת עד מהרה כמה חם בתוך השמיכה המאולתרת ונפח
נפיחה עליזה, ג'ו ילל כי הבין שהוא נע מן הפח אל התחת, וג'ונאס
החל מריח את הניחוח המוכר והטוב הנכפה על נחיריו באהבה.
בו ברגע זה היכה בו, "זהו"! זעק, "זה הפתרון! זה מה שחיפשתי
בדיוק"! קם בבהלה הביט מסביבו וכשהבין שאין מסביבו אף אחד חזר
לישון.
בבוקר כשהגיעו חבריו לעבודה אמר להם "אני לוקח את הכלב שלי
ומתפטר!" הוא לא ידע למה הוא עירב את ג'ו בעניין אבל חש באותו
הרגע עוצמה ומצידו יכל לערב בהתפטרות שלו גם את עצמותיו של
אוגי האוגר המנוח של נילס אולגרסון, ג'ונאס רץ הבייתה והחל
לעבוד על גירסה משופרת של השמיכה.
עם תום עבודתו החליט לקרוא לשמיכה "פוק" מכיוון שזה היה שם
משפחתו וגם מכיוון שהשמיכה נוצרה במיוחד בכדי לעצור בחובה את
ריח הפוק - לחוויה אינטימית.
השמיכה שיצר ג'ונאס נמכרה בכל רחבי העולם והתקבלה בהתלהבות
במיוחד על ידי הצרפתים אשר ידועים בחיבתם העזה לצחנה.
אותה שמיכה שכיום אנו מתכסים בה בחורף מרגישים רומנטים, אותה
שמיכה שאנו מתכסים בה וניזהרים רק לא להפליץ ליד הבחורה הזו
שאנחנו בונים עליה לקשר ארוך טווח ועדיין לא מכירה אותנו, אותה
שמיכה שכולנו טועים באופן סידרתי בהגיית שמה וקוראים לה שמיכת
פוך. |
