מה היה לך לאמר לי אותו לילה לא שקט?
עת הרעם הרעיד את חלונך.
תחת שמיכת צמר, חבוקים,
עוברים לילות רבים אותו לילה,
מגשרים על תקופת בדידות ארוכה, שלך,
גם שלי.
במגע,
בנשיקה.
בידי על שיערך,
בשערך על חזי,
חזי אל חזך, נלחץ, ברכות,
עינייך הדוממות,
חוששות קמעה,
ידייך הקטנות, ידי אמן ממש.
לא ראיתי שם דמעה, גם לא חיפשתי.
כה רגילה את להסוות את כאבך.
עד שגם את לא מרגישה בקיומו.
דיאלוג של עצב, בינך וביני,
רק בעתיד לבוא הבנתי,
חתולה וגור אריות,
נראים כילדים לאותה האם. אחים.
בפילוסופיה של הגרוש אמרו פעם, כי הדלת היא אותה הדלת, בכניסה
וביציאה.
(זה מזכיר לי את האוכל שאמא שלה הייתה מבשלת, אבל זה כבר סיפור
אחר לגמרי.)
איפה הייתי. כן, אחים.
כאבך כה שקוף לי פתאום, אך אז דבר ממנו לא ראיתי.
אותו כאב, משני צידי המתרס. אפשר לטעות בכאב?
אפשר לשגות בפנייך?
בעינייך? הגדולות, הכחולות, האוהבות.
כן, האוהבות.
את, שלא ידעת אהבה,
כביכול.
למה את מסתירה עצמך מפניי?
חושבת שלא אראה. שאטעה בך.
חושבת שתפלי.
חוששת ליפול.
מפחדת מהמכה שתבוא.
מה היה לך לאמר לי אותו לילה לא ברור?
מחליפה פחד בכאב. כאב בפחד. ואת נעלמת. ממסכת עצמך מהעולם.
כל כך טובה עם אנשים, חכמה וחדה.
לפעמים בחיבוק, בנשיקה, אני מרגיש אותך, עד פנים.
את מתגלה ונחשפת בכל יופיך, ובן רגע, את נעלמת.
נאלמת.
השתיקה של גופך. אשר שב ומחבקני.
ואני נרתע.
לא מבין.
גם לי זה קורה לעתים.
אם היית יודעת, אם היית מנסה.
אומץ לא בונים ביום, ולא בשבוע.
הוא גם לא נמדד בשדה הקרב.
מה היה לך לאמר לי אותו לילה ללא ירח?
אבל בעצם אמרת הכל.
ואני הקשבתי.