סתם יום רגיל, אני חושב שזה היה איזה חג או משהו, אולי יום
רביעי או שבת, בכל אופן לא היו הרבה אנשים ברחוב, בכלל נסענו
לאיזה מושב דרומי כזה שמסביב הכל חולות וכאלה. לא משנה, כל
המידע השולי הזה לא קשור כל כך לסיפור. בכל אופן, הגענו לשם,
אני ועוד איזה חברה אחת שלי, העברנו איזושהי פעילות לילדים,
משהו מוזר כזה, ושתבינו - אני לא חובב של ילדים, במיוחד לא שהם
קופצים וצועקים ודורשים. אני הכי שונא את אלה שדורשים.

אז כשהכל נגמר, ונגמר טוב לשמחתי, התיישבנו אני והחברה הזאת
שלי, כי רק מבחינתנו העסק נגמר ובשביל הזאטוטים זה עוד המשיך
והמשיך. זה לא כל כך הפריע לי ת'אמת, כי היינו אמורים לחכות
לאוטובוס שיחזיר אותנו לעיר בגלל שזה שהביא אותנו לשם היה צריך
לנסוע צפונה, "לסידורים", כמו שהוא אמר.

אז ככה, מצאנו את עצמנו, אני והחברה הזאת שלי, ישובים ובוהים
באיזה אירוע לילדים שכזה, בסך הכל היה לא רע, פגשתי שם עוד כמה
חברים שגם באו לעשות איזה משהו כזה בשביל הזאטוטים, אז ישבנו
איתם והיה נחמד.

פתאום קלטתי אותה, עיניים גדולות ועמוקות, חיוך רחב ואמיתי,
פנים אמיתיות, אמיתית! היא לא אחת מהבובתיות האלה שהיתרון
היחיד שלהן הוא בחיצוניות האולי מושכת, היא היתה ממש ממש שמחה,
לא סתם שמחה חיצונית ושטחית, היה אפשר לראות עליה שהיא שמחה
מבפנים, לכאלה אני נמשך, לשמחות, לאמיתיות.

אני לא יכול לסבול אנשים שקטים מדי, לא חברותיים באופן מידי,
מלנכוליים שכאלה, אני ממש לא אוהב אותם, למרות שלי הייתה תקופה
שכזו, הייתי ממש מדוכא, בעצם לא מדוכא, מבואס! קראתי איפשהו
שדכאון זו מחלה, אז אני לא הייתי חולה או משהו, פשוט הייתי קצת
בבאסה, בחוסר חשק שכזה, נגמר לי האוויר למלא את ריאות השמחה
שלי, או יותר נכון, לא ידעתי מאיפה לשאוף את האוויר הזה שימלא
אותן שוב ויחזיר לי את השמחה הזאת שהייתה לי תקופה ארוכה.

אבל תכל'ס, ממש לא בא לי להיזכר בתקופה ההיא שאני מקווה שנמצאת
מאחורי באופן מוחלט, כי עכשיו, אחרי שעברתי אותה, טוב לי, אני
מסתכל על איך הייתי פעם ועל המגבלות שהצבתי לעצמי מסיבות כלשהן
ואני פשוט מחייך כי אני מאחורי זה ואני גיבור שעברתי את זה,
לבד, בזכות עצמי. אבל ממש לבד לא הייתי יכול, תמיד היו את האלה
מסביב שניסו לעזור וישבו איתי מלא מלא זמן ודחפו לי למוח שאני
צריך להפסיק להיות ככה ובלה בלה, את מי זה עניין.

עד של עשיתי לעצמי את הסוויצ' הגואל הזה במוח שום דבר לא עזר,
אולי שיפור רגעי, חד-פעמי שכזה, אבל לא משהו אמיתי שכל כך
רציתי, משהו שיחזיק הרבה זמן וילווה אותי בהמשך החיים שלי,
שיהיו סוף סוף נורמליים כאלה, שאני אהנה מהם, קיבינימאט, מגיע
לי, לא? אבל מה אני נכנסתי עכשיו לתקופה ההיא, של פעם, שהיה
חרא ומגעיל ורע? עכשיו טוב לי ואת העכשיו אני חי וזה מה
שמעניין אותי וזהו.

אז אחרי שעברתי את התקופה המסריחה ההיא פתאום דברים התחילו
להראות שונה, יפה, חם. "אנשים שאמורים להיות איתך בסוף יהיו
איתך", ככה אמרה לי אמא של אחת החברות שלי, אני ממש מעריך אותה
ומאמין לכל מה שהיא אומרת, היא אישה חכמה כזאת, שאומרת דברים
חכמים, שאומרת דברים נכונים. היא צדקה, האמא ההיא, אחרי הכל
נשארו איתי רק החברים הטובים שהיה לי כיף איתם ועדיין אני נהנה
מחברתם. אז מאותו הרגע שעשיתי את הסוויצ' הזה במוח, הכל יותר
טוב לי וזה רק משתפר מיום ליום, מרגע לרגע. אבל מהרגע ההוא
שהעיניים שלי פגשו את ההיא שראיתי במושב ההוא, באמת הדברים
נראים מסבירי פנים.

אז, באותו היום בקיבוץ יצא לי לדבר איתה בערך 4 דקות, לא ממש
שיחה מעניינת, צחקתי על זה שהיא לא קלעה בננת צעצוע לתוך פה של
קוף צעצוע וזה סיפק לנו 4 דקות של שיחה ראשונית. המשכתי להביט
בה דקות ארוכות אחרי שסיימנו להשתעשע והיא חזרה לעיסוקיה. פשוט
ישבתי עם החברה ההיא שהיתה איתי שם ואני הסתכלתי עליה והחברה
ההיא שלי הסתכלה על כל מה שמסביב, לא יודע מה עניין אותה כל
כך, אבל צחקנו, אנחנו פשוט אנשים שמחים.

כל הסיפור שם נגמר בערך בשבע או שמונה, שעון הקיץ עוד השאיר לי
טיפות אור שאפשרו לי לראות את פניה גם בשעת ערב שכזו, זו הייתה
חוויה של ממש. תפסנו טרמפ בסוף, אני והחברה הזו שלי, עם אחד
שגם חזר לעיר, ודיברנו כל הדרך על שיטות הלימוד בארץ, משהו ממש
לא מעניין אבל משום מה זה היווה נושא שיחה מאוד פורה לשעת
הנסיעה הזו עד לבית.

במשך כל השיחה הזאת עם הבחור שנהג, הייתי לא מי יודע מה
בפוקוס, חשבתי עליה, אבל משהו בתוכי הרגיע אותי כי ידעתי שאני
אפגוש בה שוב ולא התרוצצו במוחי מחשבות על פספוס ההזדמנות לנהל
איתה שיחה נורמלית שאולי היה יוצא ממנה משהו. ראיתי אותה שוב
כמה ימים לאחר מכן, לא העזתי לדבר איתה על משהו רציני למרות
שדיברנו על דברים נורא שטחיים, שמרוב שהיו שטחיים אני לא זוכר
מה הם. ואז שוב פעם פגשתי בה והפעם היא נתנה לי נשיקה על הלחי,
אפילו שתיים, וואי, זה היה ממש נעים.

העיניים שלה עדיין היו מלאות בשמחה ההיא שזיהיתי בהן בפעם
הראשונה שנפגשנו. אחרי כמה זמן נפגשנו לקפה ודיברנו די הרבה
זמן על עצמנו כי לא כל כך הכרנו אחת את השני. מאותו יום אנחנו
ביחד וכל פעם שאנחנו נפגשים אנשים אומרים לנו שהעיניים שלנו
נראות מאוד גדולות.