זהו סיפור ישן-נושן, המגיע, מעבר לערפילי הזמן, מממלכה שאינה
קיימת עוד, ושוכנת מעבר להרים ששמם השתנה מאז עשרות פעמים.
אולי הסיפור בכלל התרחש בעולם אחר. בממלכה זו מלך בשם בסטיאן.
לא מלך מוצלח במיוחד, אבל גם לא מלך נורא במיוחד - כנראה,
יאמרו כותבי-העתים, כי היועצים המוכשרים שלו שיפורו לא-מעט את
תדמיתו בעיני הדורות המאוחרים. למלך בסטיאן היתה בת יחידה
ואהובה בשם רוקסנה, וכיוון שהיא היתה בתו כולם קראו לה "הנסיכה
רוקסנה", למעט כאשר פנו אליה רשמית (ואז התואר הרשמי היה "הוד
מעלחך"). יום אחד, חלפה עננה כהה על פניה של הנסיכה, ומאז לא
שבו להאיר בחיוך של אושר. שום דבר שהמלך בסטיאן, אביה, או כל
אחד אחר, עשה, לא הצליח לשנות את זה: הנסיכה רוקסנה בילתה את
רוב ימיה בשיטוט דומם בגני הארמון, בהיה בצורות המשתקפות של
העננים, או לחלופין באוכל שהונח בפניה, והכל באדישות שקטה
שהקרינה עצב, ועייפות כשל אשה שכל מה שסובב אותה אינו חודר אל
תוך לבה ואינו מדליק שם ולו זיק קטן של עניין.
המלך בסטיאן לא ידע מה לעשות. הוא ניסה לדבר עם בתו, לשאול
אותה שאלות כמו "מה קרה יקירתי?", ו"הכל בסדר מתוקה?", אבל שום
דבר לא עזר. הוא ניסה לקנות לה תכשטים, בגדים, סוסים, או אולי
לשלוח אותה לטיול ברחבי הממלכה או אפילו לחו"ל - וכל זה לא
הצליח. לבסוף, היה גם המלך עצוב, אדיש ומרוחק, כמעט כמו בתו.
זה כבר היה חמור יותר, כיוון שזה השפיע על תפקודו כמלך. ואכן,
אחרי כמה ישיבות שבהן המלך בהה בחלל וכמעט לא הגיב לשאלות
וההצעות של השרים, שאל אותו היועץ הראשי שלו:
"הוד מלכותו, מדוע אתה אדיש ומרוחק?"
"משום שבתי עצובה, אין לי מושג מדוע, ואני לא מצליח לשמח
אותה", ענה המלך בסטיאן. "אולי זה בגלל שאמא שלה, המלכה, נפטרה
מזמן?"
היועץ לא היסס וענה, "יש דרך פשוטה שבה אתה יכול לשמח אותה.
תכריז על תחרות בין כל האמנים והבדרנים ביבשת: מי שיצליח
להצחיק או לשעשע את הנסיכה, יקבל ממך את כל מבוקשו - עד חצי
המלכות".
המלך התלהב מהרעיון של יועצו הראשי, ועוד באותו יום התפרסם
כרוז ברחבי הממלכה, וגם בממלכות השכנות, שבו נאמר שהמלך בסטיאן
ימלא את כל מבוקשו של האדם אשר ישעשע או יצחיק את בתו העצובה,
הנסיכה העדינה רוקסנה.
לא עברו יומיים, ובפתח הארמון נוצר תור ארוך של בדרנים,
אומנים, חקיינים, רקדנים, סטנדאפיסטים, קוסמים, מספרי-סיפורים,
משוררים, זמרים, וכל שאר אומני-הבמה והרחוב משבעת הממלכות. כל
אחד מהם הוכנס בתורו לאולם הקבלה של הנסיכה, שישבה על ערסל
רקום, נופפה במניפה מעוטרת והביטה בהם באדישות עצובה. שום דבר
לא עזר: שירים, ריקודים, מופעי בליעת-אש וחרוזים מצחיקים - כל
האומנים לא הצליחו להפיק אפילו מבט שמח אחד מעיני הנסיכה.
אפילו פעם אחת לא התעקם פיה כלפי מעלה בשבריר חיוך.
בערב היום הרביעי יבש התור ונגמר. המלך בסטיאן כבר היה קרוב
להיסטריה, או לפחות להתמוטטות עצבים. אל החדר נכנס אדם זר,
שתווי פניו מודגשים ושונים מאלו המקובלים בחלק זה של העולם,
גבוה, לבוש בגדים שחורים לחלוטין, גלימה ארוכה רקומה בחוט כסף
בדוגמאות שמשכו את העין אליהן בצורה מטרידה, ועל ראשו מגבעת
חומה מוזרה. בידו החזיק קופסת-עץ קטנה, שעליה חריטות דקות
ודהויות. הוא החווה קידה קלה לעבר המלך, ובצעד בטוח חצה את
החדר בדומיה אל עבר הנסיכה העצובה.
"אם תועיל הוד מעלתה להסתכל לכאן", אמר ופתח את הקופסה. הנסיכה
הביטה פנימה בריכוז, ואז הרימה את ראשה, הניחה את המניפה,
שפשפה את עיניה פעמיים, ואז הביטה שוב בתוך הקופסה, כשהיא מטה
את ראשה בזווית מוזרה. לאחר כמה דקות של התבוננות מרוכזת, נעו
שפתיה מעלה, חושפות שיניים צחורות מושלמות, ובחלל האולם עלה
צחוקה המתגלגל והמשועשע של הנסיכה, לאחר שבועות רבים של אדישות
ועצב.
"מה יש לך שם, אדון?",  דרש המלך לדעת וסימן לזר הלבוש שחורים
להתקרב אליו. הזר חצה את החדר אל עבר המלך, והגיש אליו את
הקופסה הפתוחה שלו. בתוך הקופסה, בתוך מעטה של קטיפה אדומה,
ראה המלך עקרב צהבהב, אוחז כינור במצבטיו ומנגן עליו מנגינה
בטון חרישי ועדין.
"זה ממש פלא, אדון. איך הצלחת לאלף את העקרב?" - אך הזר, שהבעת
פניו וטיב בגדיו העידו שהוא משהו הרבה יותר רציני ומסתורי מסתם
מאלף חיות, לא השיב.
"מה שמך? אתה זוכה, כמובן, בפרס. מהי משאלתך ואמלא אותה? עד
חצי המלכות!", הכריז המלך בטון הבומבסטי השמור למלכים המעניקים
חסד מיוחד לנתיניהם המצטיינים.
"ברשותך, הוד מעלתך, הייתי רוצה שהנסיכה תראה עוד משהו", אמר
הזר, ומבלי להמתין לתשובה מהמלך, חזר לעמוד מול הנסיכה. הוא
הגיש לה את הקופסה והמתין בדומיה.
"מה יש שם?", שאלה הנסיכה, וביטאה בזאת גם את מחשבתו של
אביה.היא קירבה את פניה לקופסה, עוד ועוד כדי לראות את מה
שהתכוון אליו הזר חתום-הפנים. בתנועה איטית, שלח העקרב מצבט
צהבהב וחד אל עבר הנסיכה, וצבט אותה קלות בלחי.
שינוי פתאומי ומיידי עבר על הנסיכה רוקסנה. היא קפאה על מקומה,
ידיה התרפו ופניה הפכו לשרויים בטראנס כמו-חלומי. לפתע, הפכה
מנסיכה לפסל-בשר דומם.
"מה עשית לה?", שאל המלך, מהוסס, מנסה עדיין להבין את המתרחש
ואינו מצליח לארגן במוחו את התמונות שקלטו עיניו.
"אני יכול לגרום לו לנגן בכינור, אדוני המלך - אבל העקרב עדיין
ישאר עקרב", ענה הזר. חיוך בלתי-מוסבר התפשט על פניו המשורטטים
בקווים לא-מוכרים, והוא פסע החוצה מן החדר, החוצה מן הממלכה,
ולא נראה עוד בחלק זה של העולם.