לאיש עם כובע הגרב נוזל האף. ידו האחת לופתת באקדח וידו השנייה
אוחזת בממחטה.  
כובע הגרב דחוס עדיין בכיס הדובון.
הגשם לא מפסיק לרדת מעליו ומבין לטיפות נראה הבנק שממולו עלוב
מתמיד. מעין קוביית בטון שהונחה שם לרגע ונשכחה לה כאילו
במקרה.
האיש עם הממחטה פוסע צעד קדימה. האף נוזל ואתו נוטפות טיפות
הגשם מקנה האקדח אל השלולית שבמדרכה.  
"אם היה לי כסף קטן", הוא חושב, "הייתי נכנס לאיזה בית קפה
ומזמין לי כוס תה".
אבל אין לו. הוא פוסע צעד נוסף קדימה ומביט בפניו המשתקפות
מולו בדלת הזכוכית של הבנק.
הטיפות על הדלת נראות במו חטטים על הפנים והוא כמעט ורוצה
לנסות ולנגב אותן או לחבוש כבראת כובע הגרב אבל האף תובע שוב
והוא מגיש את הממחטה אל פניו ומוחה אותו.
מבעד להשתקפות הוא יכול לראות את הפקיד הממושקף ישוב מאחורי
שולחן וחותם על ניר ואת הפקידה עם השער הערמוני צועדת לעבר אחד
הדלפקים.
מלבדם הבנק ריק. "כל הלקוחות יושבים מן הסתם בבתים ובמשרדים
ליד תנור קטן או גדול ומתחממים להם."  חושב האיש.  
עיניו החומות מתמזגות מבעד לחלון הרטוב עם השטיח הכחול מקיר
לקיר שבפנים והטיפות נראות אז כמו דמעות.
האקדח ביד קר והמטפחת ספוגה כבר לחלוטין במים. אור הניאון
שבפנים מרגיש פתאום חם מתמיד.
אז האיש פוסע עוד צעד ודוחף את הדלת ביד עם הממחטה.  
משב של חום מכה לו בפנים והשתקפות פניו בזגוגית מתרחקת ממנו.
הפקידה עם השער הערמוני בכלל לא מבחינה בו כשהוא נכנס והפקיד
עם המשקפיים רכון עדיין מעל ערימה של ניירות.
האיש עם האקדח מתקרב אליו ושומע איך הנעליים הרטובות מצפצפות
על השטיח הכחול. הוא מרגיש  שהאף עומד להיכנע והוא יודע שהוא
חייב למשוך בו. בין אם למעלה ובין אם למטה, שאם לא, הנזלת בין
רגע  נושקת לשפם ומחלחלת בו אל עבר הפה. אך הוא אינו מעז. הוא
במרחק נשימה מהפקיד הממושקף והאקדח מרגיש ביד כמו משקולת.  
האף כמו רימון ששוחררה לו הנצרה.
אז הוא מניף את האקדח ולוחש בקול  כבוש: "ידיים מאחורי הגב. זה
שוד."  
העיניים מאחורי זגוגיות המשקפיים נראות פתאום נורא מבוהלות.
גם השער הערמוני מבריק פתאום הרבה פחות ובכלל, הזמן כאילו וקפא
והשקט המתוח שנפל שם יכול היה להישאר חקוק לנצח כקו דמיוני בין
שלושת הגיבורים.
אלא שהאף. האף נכנע.
בתחילה עיטוש חבוק ושוב שקט. ופתאום מטח איום של תפזורת ירוקה.
על השטיח הכחול. על הדפים הלבנים. על השער הערמוני. על האקדח
הכסוף. על כל הכסף של כל האנשים שחבוי לו אי שם בכספת במעמקי
הבנק.
האיש מרגיש צורך להתנצל אבל הוא לא מעז. ואולי מהקור של המעיל
הרטוב מתחילה היד עם האקדח לרעוד קצת. גם הברכיים, קצת.
בחוץ מתחילים ברקים ורעמים ומיד אחר כך מטח ברד ועל המצח של
הפקיד מבצבצים אגלי זעה. הפקידה מתחילה לבכות והאיש כמעט
ומתחיל לבכות ביחד אתה.
אך במקום זאת הוא אומר:"תפתח את הקופה."
השטרות שבקופה חלקים ובתולים וכשהוא אוחז בהם באצבעותיו
המוכתמות מנזלת ורטובות מן הגשם האיש לא יכול שלא לחוש שוב דחף
להתנצל.
הברד טופח על החלונות והפקידה לא מפסיקה לבכות.
רגע לפני שהוא יוצא ונעלם אל תוך הגשם האיש מגיש לה את הממחטה.