[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיוון סולקו
/
בזמן שישנתם

"חם לי", אני מייללת לכיוון של נועה, "יאללה למים".
"זה הדבר הכי טוב שאמרת היום", היא צוחקת, וכבר בחצי הדרך.
המים קרים, אין גלים.
"תודי שאין דבר שווה יותר מלהבריז מבצפר לטובת בוקר בים", אני
מצחקקת.
החוף שומם, השמיים כחולים וכיף לי.
"רק חבל שאין חתיכים", מוסיפה נועה בקול עגמומי משהו, וכאילו
אלוהים שמע לבקשה שלה - הופיעו משום מקום 2 דמויות באופק. אני
ונועה כבר הספקנו לחזור לתנוחת השיזוף כשפתאום - צל מעלינו.
"תגידו.... זה לא מסוכן למלאכיות כמוכן לשכב ככה בשמש באמצע
היום?"
הצחוק היה מתבקש ונועה כבר התגלגלה לידי עם דמעות צחוק בעיניים
ו....



הדקירה מחזירה אותה למציאות.
"מה נבהלת?" הוא שואל. "אמרתי לך שזאת השעה לזריקה".
היא חוזרת לבהות בעולם שבחוץ. שזז ומשתנה בעוד היא פה, מאחורי
סורג ובריח.
גם ככה אין משהו יותר טוב לעשות, אז היא פשוט מבלה את רוב היום
בלחלום על מה הייתה עושה אם הייתה בחוץ.
הדמעה הראשונה של היום זולגת לאורך בפרצוף שלה.
היא מסתכלת בסימנים שמסביב לפרקי הידיים שלה, יודעת שהם ייעלמו
עוד היום.
השעות זוחלות, הם לא ממש דואגים לתעסוקה כאן, אפילו את
הטלוויזיה ניתקו. כל שעה עגולה היא הייתה שואבת את הסיגריה
לתוכה, מנסה להיעלם מאחורי מסך העשן הסמיך.
מאחוריה היא שומעת את עגלת האוכל נכנסת, והדלת ננעלת. לפי הריח
מגישים היום עוף וקוסקוס. היא שנאה את החלק הזה, והכוונה היא
לא לאוכל המגעיל אלא לאכילה עם כפית.
הוא נכנס לפני יומיים הודיע שהוא הופך את המקום לסטרילי, לקח
הכל - משוקולד וגרביים נקיות ועד משחת שיניים וספרים. היחידה
נראתה עכשיו כמו דירה ריקה. כיסאות, שולחנות, מיטות. רוחות
רפאים, וזהו.

היא קמה ממקומה הקבוע ליד החלון, מתנדנדת מהסחרחורת שתקפה אותה
ומשתרכת לכיוון המיטה שלה בידיעה ברורה שיעירו אותה תוך 2
דקות. היא נופלת על המיטה, מוצאת נקודת בהייה מצוינת בקיר,
ושוקעת בשחור, בשקט, לכמה זמן?
מישהו מנער אותה. "הי, את יודעת שאסור לישון". עיניים קרות.
"קומי ותחזרי ללובי". "למה מי מת", היא לוחשת.
כאב, המון כאב, היא קמה מהמיטה, מובלת ע"י השטן התורן בחזרה
ללובי.
"שמוק", היא ממלמלת תוך כדי התיישבות, ומתחילה לעסות את המקום
שהוא כרגע עזב.
"עברתם קורס מיוחד?" הוא מסתכל עליה לא מבין. "מה?" הוא שואל.
"שאלתי אם עברתם קורס מיוחד". "קורס במה?"
"באיך להתנהג כמו כלבים חסרי לב שיודעים בדיוק איפה ואיך
להכאיב".
היא מחייכת למראה הפרצוף הכועס שלו.

בשלוש ועשרים בדיוק נכנסת המשמרת הבאה.
בינתיים היא חוזרת למקום הקבוע שלה מול החלון, לא בוהה הפעם,
רבה עם עצמה, לא משהו רציני, עוד אחד מהריבים הפנימיים שלה.
דמעות.
מהצד זה נראה כאילו היא מתחילה לבכות בגלל האוויר. היא כמובן
דואגת להפסיק כמעט מיד, לפני שישמעו.
שש, מותר לישון כבר, היא קמה ומכבה את הסיגריה ונכנסת לחדר,
שוכבת על המיטה ומעבירה יד על ברזלי המיטה הקרים ומשום מקום
מוציאה משהו נוצץ.
מהחדר ליד לא רואים כלום, למרות החלון הגדול החוצץ בין שני
החדרים. היא עוצמת עיניים והולכת לאיבוד, עמוק עמוק בתוך
עצמה.
הקרב היומיומי בין ה"כן" ל"לא" מתחיל - אתמול ה"לא" ניצח, אבל
היא מכורה, הריקנות שבתוכה מתחננת לשחרור, והלב דופק ומבקש
להרגיש. זה מוזר - כשלא מרגישים כלום, אפאתיים לכל, כאב נחשב
לדבר טוב, מבורך ברגעים מסוימים.

היא מגלגלת תסריטים בראש, משוכנעת שתתחמק מהם הפעם, ובמחשבה
זו, זו ולא אחרת היא משחררת את שריר הכתף...
ושוב, ושוב, ושוב...
וטיפה מצטרפת לטיפה, וזה קורא לה, לוחש בשם שלה מתחנן לעוד,
דורש, מצווה, מכריח.
אנקה משתחררת לה מהגרון, ואחרי זה הדמעות, והן זולגות בלי
לעצור, מתערבבות עם הדם.
הם שומעים ונכנסים, קולטים מה קורה ורצים החוצה.
היא בינתיים יצאה ללובי, התיישבה מול החלון, בוהה בכוכבים. היא
שומעת משהו, משהו מרחוק, כמו אזעקה - ומתעלמת.
בונה לה עולם מחוץ לכל זה, היא מתעוררת לחיים כשהיד הראשונה
נוגעת בה, ופתאום היא רואה, 5, לא פחות ולא יותר, 5 גורילות
בחלוקים לבנים.
עומדים מסביבה, ומדברים רגוע, מאחוריהם עוד 2 למקרה הצורך
ואחות עם סלסלה ומזרק ביד.

כאן היא איבדה את זה, את שביב ההיגיון שהיה בה. היא שולחת את
הבעיטה הראשונה ופוגעת במישהו, ובשניה שאחרי זה כלום כבר לא
ברור, זה היה הסימן שלהם, יריית הזינוק...
והם זינקו, עליה. מנסים לשתק רגליים קודם כל, גוררים אותה תוך
כדי מאבק לחדר ליד, והצעקות מתחילות, ופה ושם הוראות, ובלי
לשים לב היא כבר על המיטה ושבעה אחים מעליה... מזיעים,
מתנשמים.

ותוך פחות מדקה וחצי מרגע נגיעתה במיטה הם מתרחקים, והצרחות,
הצרחות נהפכות לתחנונים, והתחנונים ליבבות, והיבבות לבכי קורע
לב.
הזריקה צורבת כמו שמן רותח על עור חשוף, היד שלה נחבשת בעדינות
שיא, אבל ההיגיון אבד. אין לה אלוהים. התחבושת מאדימה וכך גם
הרצועה. בכל כוחה היא נלחמת ברצועות, מלחמה אבודה מראש לכל
הדעות. מתערבבת בין הדמעות, הדם, השנאה, האימה. מתפללת, בוכה,
צורחת.

הצעקה נבלעת ברעש המכוניות בשלוש בלילה. הקירות הלבנים החשופים
לפגעי הזמן, מתחלפים בשניה לנוף המוכר של החדר שלי.
התור אינסטינקט, כמעט טבעי, אני בודקת את פרקי הידיים, אין
כלום.
אבל ההרגשה נשארת, זכר לחלום החוזר על עצמו.
איך אפשר לשכוח?
דמעה גולשת מהלחי שלי ונוחתת על השמיכה.
ואני נשאבת, עמוק עמוק, לתוך הסיוטים הכי גרועים שלי....
איך אפשר?






ספטמבר 04'







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צבוטאותי
וקוטאותי הלכו
לאומן 17 וביקשו
חשבונית,
קוטאותי חטף
מכות רצח
וצבוטאותי הלשין
למס הכנסה...
מי נשאר?



עמוס מהמוסד
מנסה להסביר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/05 4:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיוון סולקו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה