שלום כולם

זהו סיפורו של אדג',
סיפורן של שתי יישויות,
סיפורי שלי.

הוא עלול להיות מסובך,
לא מובן, מבלבל
וכתוצאה מכך עשוי להראות חסר הגיון לעיניכם, או שמא בדוי
ו/או יציר הדמיון.
אך לאחר הפולס הראשוני, ואלי אף השלישי והרביעי,
אמור להתגלות בפניכם הלך מחשבתי הראשוני.
אתם תבינו.

כאן רקעי נגלה אל עיניכם
מלווה במחשבותיי
שממאנות להישקט

ובכן נתחיל

הייתי ילד,
ילד שמח, אהבתי ועודני אוהב כדורגל
אין דבר מלבב יותר,
ממניין ילדונים משתובבים על דשא אביבי ספוג טל.
והמשחק היה חיי.
והאנוש היה חיי.
והחיים היו חיי

נהנתי ממעמדי כבכיר העדה, כמנהיגה.
כילד הייתי מאוד פיקח,
וניתבתי את מסלולי כראות עיניי,
על גופם של שאר חבריי למשחק.

היו לי כל הבנות היפות
כל החברים,
כל סובביי אשר חבו אותו והקיפוני באהבתם.

נהנתי גם לעלוב בעלובי המשחק
אשר כשצפיתי בהם כילד,
נדמה היה שעיניהם ונשמתם בוערות משנאתם אליי.

אך לא שנאתי אותם.
וגם לא עלבתי בהם בשם הרוע,
או ההנאה בראותם מתפתלים חסרי ישע,
חסרי כל יכולת להתגונן ולהשיב.

רק חיכיתי להזדמנות להתקיף, שכן היו הם טרף נהדר
כה טיפשים ועילגים
כה נאלחים
חלאות החברה
שרק עקשנותם וטיפשותם עמדונה להם
שניים במספר
אחד במעלה

הוכו שוב ושוב על ימין ועל שמאל

גאוותו נשברה
חסר חוט שדרה עמד לפניי, ואני רוצצתי את גופו
הגיע לו, על שהיה כה טיפש
כמו שור זועם היה מתנפל ברואו אותי, כהייתי בד אדום
ושוב ושוב כאותו מטאדור מוצלח פיתתיו לתקוף
והצגתיו לראווה כשראשו וקרניו תפוסות בהיכלי האצטדיון,
לקול שאגות וצחוק ולעג הקהל

לא אני התחלתי בזה
ולא היה ברור לי מקור שינאתו
אך משהכריז מלחמה נהנתי להטיחו שוב ושוב בקיר
טיפשותו הייתה לי ולו כרועץ
וכנראה שטפשות ושנאה באים יחדיו באותה החבילה
וכנראה היו שהיו רעים מראשיתם
או שמא הושחתו

ונוהגים להמעיט בערכה של טיפשות
אך יש להיזהר ולהבדיל בינה ובין התמימות
שכן מן הראשונה מלבבת השנאה
ואילו השניה משרה אפטיות


והמשכתי לכתי ב'טופ' האנוש
והיה לי אשר רציתי לספק רעבוני, ומעבר לכך
אך לאט לאט,
מעת לעת
כמו בשיגור חללית
המשכתי להמריא
וכל פעם נעזב ממני מישהו

עד שנותרתי לבדי

ואין טבעי להסתכל אחורה,
ולאסוף את אשר נפל

ובהיותי לבדי יצאו שתי חיות הטרף ממרבצם הזנוח
ובאין אהבה סביבי
טרפו בטחוני באנוש
וטרפו ונשכו ולא בחלו ולא הניחו לי לרוחי

עד אשר התייתמתי מאנוש,
עזבתי 'עולמכם', 'חייכם'
איבדתי כל אמון בעדר הבהמות המכונה חברה
הסתנפתי בכוך מחשבותיי,
והתנתקתי.

התנתקתי מכל גורם משפיע,
מכל שבב מכוון
התנתקתי מכל גורם חיצון
לא נפלתי לסריאוטיפים ו/או דעות קדומות
לא יכולתי לחיות עוד בשקר שאיננו אני
רציתי את האור

אז נכנסתי,
חיפשתי את זהותי,
והדרך, שבה מעולם לא דרכתי
הייתה כה ברורה בפניי
כאילו רק חיכתה להתגלות
בודדה, חרישית וחופשיה
והייתה מנת חלקי
והובלתני לגדולות
גיליתי האמת
ולכן לשוב סירבתי לאותם 'חיים'
ולאותו שקר

הגעתי לקץ ההבנה
ירדתי לסוף מעמקי דעתי וחייתי את נפשי
ואין זה דבר קל
ואין זה דבר פשוט
והאחריות גדולה,
וודאי אינכם מבינים על מה אני מדבר
והאמינו לי טוב שכך
לא הייתי רוצה שתעמדו במקום שאני עמדתי
לא הייתי רוצה שתחייו את אשר אני חייתי
באותו מקום של נצורות וגדולות והבנה
אך של בדידות גמורה במושגיכם
וניתוק מוחלט
ואין חבר המושיט יד
ואין יד באופק
וטעמם של הבלי החיים אינם

ידיעת האמת עומדת לי

וכל העולם הזה מבוטל

ושנים אני מתהלך כאן
ביודעין ובהדחיקין
ומחפש סיבה ותירוץ
ונתלה באילנות ואהבות

אך כל מפח סופו כישלון
וביודעי האמת לא יכולתי לשקר עצמי

אהבתה ברת חלוף
אין היא תחזיקני לנצח
ריגוש זה הוא רגעי וחסר ערך
ולא יחזיקני באשליית הכוח בבוקר שלמחרת

אך קצתי בקץ,
משלתי עצמי לחללית קודם,
אשר נפרדת מחלקיה וממשיכה מעופה
ובכן אני הגעתי למקום שאין עוד לאן להמריא בו
הגעתי לקץ
ואין זה טבעי לדרוך במקום
ובעולמי ובהבנה אין עוד דרך לצעוד בה,
מלבד ההתנתקות המוחלטת
שאין בכוונתי לעשות



אזי רק ברירה אחת בפניי



מחדש נולדתי



רצון ותשוקה ממלאים אותי
תיאבוני גדול
כוחי רב

אהבתך..
היא הרגש החזק ביותר אותו חשתי
רצוני הוא חיי
את היא אהבתי