חושך שרר, ואפלה ירדה על מצוקי השער הדרומי של ממלכת-הגיהינום.
הינה הרגיש באון את הרוח הקרירה והנוקבת של הארץ, על פניו
המצולקות והעייפות. שעות רבות טיפס במדרונות השער שהשתרעו אל
בתוך הצוקים, שראשיתם היו באדמת סביו השטן. יגעה אנושית היתה
מפעפעת בנשמתו המקוללת, אלמלא ליוו אותו שני אנשים נוספים שבאו
כמוהו מן ממלכת-הגיהינום. יחד, הצליחו השלושה לעלות על פני
האדמה, והם מתייצבים יגעים במעט אך שמחים על בימת המצוקים -
אותם מצוקים שעמד עליהם המלאך המובחר ארבוס מלפני שבעים ושלוש
מאות שנים בהגיעו אל ממלכת אביו. באון שירע את מבטו אל כיוון
דרום-מזרח, מנסה לקלוט את אחד מאורותיה הרבים של העיר ארכיוס
הכבירה, שעדיין עמדה איתנה על כינה גם לאחר שבעים ושלוש מאות
שנים. פנה אחד מן השניים אל באון, בקולו נשמעה החלטיות ונחישות
רבה עד מאוד. "באון בן אשמדאוס, משימתך איננה גורעת ממשימתנו;
למעשה, משימתך תהיה עילת פריצת מלחמת השטנה", אמר, "תוכניתך
עודנה יושבת בקודקודך?". "התרחק ממני עלוב נפש! קודקודי עומד
על איתנו ויעמוד על איתנו גם כאשר אהיה השליט של חלק זה של
העולם, כפי שהבטיח לי אבי אשמדאוס!", סינן באון. "אינני ירא
ממילותיך הסתמיות; מובן מאליו שאביך - אחי מצד אבי, מכיר את
חמדנותך העלובה. אינך ריק מאשר שליח שקפץ אל אש שלא לרגליו",
אמר בלעג האיש. באון נכלם על מילים אלו, "אהיה זה שאביא רוע על
חלק זה של העולם בעוד אתה תמות בייסורים על אדמה זו! שמע את
מילותיי! אגארד!", זעק באון אל האיש. "והינה הפרת כלל מכללי
אדוננו!", לחש האיש בכעס, "אל לקרוא את שמות המשרתים מן
ממלכת-הגיהינום על ארץ זו!". מלווה אגארד פקעה סבלנותו וקרא
בגסות אליו שיבוא עימו אל מחוז חפצם, כי דרך רבה שרועה לפניהם.
באון חימץ פניו אל גב אגארד, והסב את מבטו בחזרה אל ארכיוס
הנעלמת מעיניו והחל את מסעו.

הדרך מן המצוקים אל העיר, לא שינתה פניה בלו במעט מאז מסעו של
הלאך המובחר ארבוס אחר אנשי כת השטן: אותם הרים תמירים הזדקרו
מעל האדמה, והנהרות זרמו למרגלותיהם. אפילו אותם סממני השריפה
הנוראה שהדליקו אנשי הכת נעלמו מן פני הדרך, וכעת צמחו להם עצי
ירק-עד חדשים וגדולים פי כמה ממחלופיהם. ואותו ריח שהשרה ניחוח
חיים בנפשו של המלאך המובחר ארבוס, שרר גם באפו של באון. אך
באון תיעב את ריח עצי ירק-העד - ותיעב את יפי-הטבע למיניהם.
בליבו קיננה הערצה רק לליבת נהרות הגיהינום וסלעי-הלהט הגבוהים
מצדדיה. חש באון בחיים הזרים בנשמתו האפלה, שניסו להלבינה
ולטהרה. ראשו החל סחרחר עליו וגופו רטט בלא שליטה. פתח בריצה
מטורפת על השביל המוביל אל העיר, ונפלה עליו דעתו והחל להתרוצץ
במעגלים. לבסוף, שנפשו ידעה רק ייסורים בהיות גופה מצחינה
עצמו, כרע באון ברך ומירר בבכי מר. "ארור האלוהים - וארורות
יצירותיו הטפלות, כך נהג אבי לשנן בליבי", הירהר באון, "אך כעת
הינני יודע מה כוונתו". הוא הביט בדשא הלח ובעצים המתנוענעים
ברוח הנעימה, ולפתע חימה איומה פרצה בקירבו. הוא קם במהרה,
"והינה אותו התקף הלהבות בא ופרץ בקירבי!", הירהר, "אחי היקר
ג'און סיפר לי אודותיו - אותו התקף הינו ייחודי אך ורק לצאצאי
השטן!". כאב חזק ונורא פער את עצמותיו, בשרו ורוחו של באון.
להבות פרצו מן רגליו, גפיו וראשו, גבוהות ותמירות היו הלהבות.
נשמתו האפלה הירהרה במעשיו העתידיים לבוא, ובאון הושיט ידיו
לפניו. בצווחת אימים, שלח גופו של באון להבות רבות עד מאוד
שליחחו בתועבה את כל הצומח מסביב. צחק באון בקול למראה האכזרי
שקם מסביבו, ולא ידע כל פחד. "אל לי להיות עבד לכוח הטבע שלא
ירשה לרגליי למען יינתקו מן האדמה! אך מדוע לעופף בשמיים
הארורים הללו, כאשר יודע אני לראות את הדרך ברוחי ולהיות בתוך
זמן מועט ביעדי?". עצם באון את עיניו ודימה ברוחו כי הוא ניתק
מן האדמה ועופף במהירות אדירה אל עבר החומות העיר.
 היצור שנקלעה דרכו באותו הלילה מחוץ לחומות ארכיוס, היה יכול
להבחין בעצם מעגלי ואדיר בצבע האש אשר טס במהירות לא-אנושית אל
עבר מחוז כלשהו. היה אחד מיצורים אלו, והיה זה שומר צעיר
שפיטרל בפקדנותו על החומה הצפון-מערבית של ארכיוס. נפשו יראה
מפני העצם, והוא שמט את חרבו מידו, רגליו ממאנות להשיב תנועה.
אדם נוסף יצא מן צללי החומה, ובא מאחורי השומר. הוא הניף את
ידו מכוסת הברדס וזו התעוותה לפתע. השומר - נפשו לא היתה בו
עוד לפני שהספיקה גופתו להיטרק בחוזקה על ריצפת אבן החומה. היה
האדם ג'און אח באון. העצם הגדול נחת על החומה, מול האדם, ושינה
צורתו אל צורת באון. "אחי!", אמר באון, "וכי הינה אתה נמצא
במקום זה, בדיוק כפי שנשאנו דיבור". "אכן כן, באון", השיב
ג'און, "אכן כן". "ומה גופת האנוש הזו המוטלת ללא רוח-חיים
ארורה?", תמה באון. "גופה זו", אמר ג'און, "היתה שייכת לרוחו
של שומר מן שומרי ארכיוס. רוחו היא-היא היחידה שחזתה בצורתך
כצורת 'המאור המחשבתי'; אחי הטיפש! לא פעם אמרתי וחזרתי בי: אל
חשוף כוחותיך אדירים כמו אלו על הארץ ללא פקודה מן אבינו
אשמדאוס!", גער ג'און באחיו. "בכל-אופן, לקחתי לעצמי את נשמת
השומר העלוב, וכעת תוכל להתחזות כפי ש-"; באון עצר את שטף
דיבורו של אחיו: "אל חשוף את כוחותיך ואל חשוף את תוכניותיך!
אחי הגאון!", ליגלג באון לאחיו. "בלום את פיך, עלוב-נפש! אם
היית כלב היו מטביעים אותך בלידתך!", זרק לעברו ג'און. "כן?
ובכן...", והספיק באון את דיבורו. "אל לנו להתנהג ככסילים
צעירים ורכים!", אמר וספק ג'און, "על כתפינו מוטלת משימה גדולה
לאין-שיעור! מחר בעלות השחר נצא לבצעה - המשימה תמומש בלי כל
ספק!". "אבל היכן נלון הלילה?", שאל באון. "נלון בבית פילגשתי
הלילה", השיב ג'און. "שנה שלמה עברה מאז שעזבת את ממלכת
סבינו", אמר באון, "וכבר הינך אב לילדים?". "לאו, וכי רק כבעוד
שלושה ירחים יוולד בני הראשון מן רחם האישה ההיא", השיב
ג'און.
 ג'און הורה בראשו אל המדרגות שירדו מן החומה אל תוך העיר.
השניים החלו בירידה כאשר ג'און שאל את אחיו באון: "מי היו שני
הנבחרים מטעם ממלכת סבינו?". "אגארד הכסיל וחברו שאיתו הוא
מסתובב בכל העיתות", ענה באון במרירות. "אל לך לקנאות, אחי;
בדמך זורם רבע-דם ממלכת-השמיים, כך שכך או כך תוכל להתגונן
מפני כל מתקפה שיביאו עליך", אמר ג'און, מביט באחיו הכועס.
 שמי הלילה היו שחורים כאין, כוכב אחד לא ניראה בהם ורוח
נוקבת פילחה את הרחובות המוארים במעט של העיר ארכיוס. פה ושם
ניראו בתי-עץ מוארים ששירה לבבית עולה מהם, וריח של מטעמים מכל
טוב. מרצפות הרחובות הבהיקו בליל, ועצי הגנים המרובים בעיר זעו
כמטלטלים ברוח הנוקבת. בית פילגש ג'און ניצב בתומו בדרום העיר,
ברחוב 'רוח פעמונים'. שני האחים עשו דרכם בהרמת-אף
ובמחשבות-זדון על הריסת העיר התמימה, אל עבר הבית. כאשר הגיעו,
ניצב מולם בניין אדיר מימדים, הבנוי משיש חום שמנורות שעווה
רבות היו תלויות על חזיתו. "מי היא פילגשתך?", שאל באון
בתימהה. "פילגשתי? יודע אתה את הנשים הצעירות מלאות החנונים
הללו, שרוח רחמים מופתית באה עליהן כאשר רואות הן אדם עזוב
שמילותיו הן רק מילות חוכמה; ניצלתי את רוחה של האישה הטיפשה,
וכך דאגתי להפצת שושלת סבינו". באון חייך בניבזות ועקב אחר
אחיו, "כך או כך, אישה עשירה היא".
 ג'און הוציא מכיסו מפתח-זהב קטן ותחב אותו במנעול
דלת-הבניין. חושך שרר בחדר הכניסה, ובאון הרגיש בליבו הרגשה
מוזרה ככל שתהיה שמקום זה היה שייך כבר דורות רבים אל סבו
האיום. "אל תרעיש, האישה עלולה לשמוע צעדיך. כעת אלך לסדר את
עינייני בעוזבי את ביתי למשך חודשים ארוכים בהם אהיה רחוק מן
העיר, ואתה תישן בחדר האורחים, הוא משמאלך". באון ניפרד מאחיו
וצעד בשקט על ריצפת-העץ החלקה, ושנכנס אל חדר האורחים לא יכל
לראות מאומה מלבד אור הרחובות העמום שבא היישר מחלון החדר.
באון גישש דרכו אל עבר מצע אשר ראוי לשינה, והירהר על היום
שמתממש לבוא - המחר למען המחר. הוא מצא יציעים גבוהים ורכים,
נשכב עליהם ומייד שקע בשינה טרופה.
 משינה נטולת-חלומות, התעורר באון כשאחיו מנערו בפראות.
"טיפש! אור החמה כבר בשמינית השמיים! זה מכבר היית ישנוני, אך
לא חשבתי שנישארת עודך ילד רך!", זעם ג'און. "והיכן פילגשתך
שתביא לי מצעים חדשים ומים לרחצה? התנצל אותה היטב גם למען
אחיך?", השיב באון בלגלוג. ג'און הביט סביבו, מכיוון שחשש שמא
נושאת-ילדו שמעה את הערת אחיו. "שיכרתי אותה שמא תעקוב אחרינו,
בגלל זה לא תקבל מצעים חדשים ומים לרחצה", צחק ג'און. באון קם
על רגליו והביט אל אדן-החלון המואר היטב באור השמש הטובה. "שמע
את צחוקם של האנשים הפשוטים!", סינן באון, "הם-הם יבואו על
שכרם ונפשותיהם ישועבדו לנצח על-ידי סבינו!". "ובני שלי יהיה
לצידו!", אמר ג'און בגאווה. באון תמה על דברי אחיו. "מה
כוונתך?", שאל. "כוונתי היא - שבדם האישה מפעפע דם גזע הפייטן
הארצי, ויש האומרים שגזע הפייטן נוצר ועודנו קיים על מנת רבעת
המורשת של נפילי ממלכת-השמיים", אמר ג'און, "כך, כך!! בני יהיה
אדיר בכוחותיו ויבוא אפילו מעל אבינו!". "דברי-הבל הינך מדבר",
אמר באון בלעג, "בנך אינו אלא בן-כלאיים. כעת נצא אל ההר
ונשלים את משימתנו החשובה מכל". ג'און נכלם על-כך והנהן לדברי
אחיו.
 השניים יצאו מן העיר השלווה, בעוברם על 'מקומו של המלאך
המובחר החדש' - פונדאק ויינלייר. הפונדאק לא השתנה כלל וכלל
מאז עזב אותו ארבוס עצמו. אותו בר ארוך ניצב בו, ולמרבה הפלא
אותו אדם עב-כרס וסמוק עמד מאחוריו. כאשר עברו השניים בדלת
הפונדאק, חש בהם האדם על הבר ונמלא פחד. הוא עזב את עיסוקיו
ונכנס אל חדר אחורי שפתחו מוסת בוילונות. בחדר שאח חמימה פרצה
בו, ניצב דבר-מה יחיד על ריצפת-החדר: פסל שיש גבוה לבן של מלאך
בעל פנים יפות-תואר, ולמלאך שיער ארוך עד מאוד. האדם צעד בצעד
כושל לעבר פסל המלאך, היטה גופו אל עבר אוזן הפסל ולחש בדאגה:
"בני-בליעל צעדו כאן".

שני האחים עמדו דום מול ההר התמיר, מיוזעים מכף רגל ועד ראש
מתחת לחמה הקופחת על ראשם. זה מכבר ארבעה-עשר יום צעדו בדרכים,
עייפים אחר המסע המייגע ומהרהרים על עליית סביהם השטן על הארץ
כבדי לכסות את סיבלם. קצהו של ההר התמיר, היה מכוסה בצמחייה
סבוכה, אפוף בסלעים גדולים עד מאוד, ומאזין היתרה היה יכול
לשמוע את צעקות חמתם של אלפי גברים שלא איבדו חייהם בשירותם את
אדונם השטן. היה זה ההר שבו נבנה לראשונה מקדשו של המלאך
המובחר הבוגד, היה זה הר האלוהים.
 והינה האחים טיפסו ללא מאמץ על ההר, כי רחוקים היו מכל נפש
בדרכים, ושעתם קצרה היתה עליהם, והחליטו השניים להשתמש בכוח
'המאור המחשבתי', אשר סייע להם להגיע אל פסגת-ההר בתוך רגעים
אחדים.
 "מכאן המטלה תהיה קשה מנשוא מכל, באון אחי", אמר ג'און בלחש.
"אכן כן, אבל אני זה שיהיה שליט חלק זה של העולם, כפי שהבטיח
לי אבינו", אמר באון בנחישות. "תהיה אימתני ובאותה העת נסתר,
דע היכן להכות מבלי להסס פעמיים, והרוג כל מי שבא בעדך!", ספק
ג'און באחיו. באון חייך בתועבה, ואמר: "עשה זאת!". ג'און עצם
עיניו ולחש: "טסה ברבאט סופלו באון מוארה סיי מסקה גארד!",
והושיט ידיו מולו וכיוון אותם אל פלג גופו העליון של אחיו.
גופתו של באון התפוצצה ברגע אחד ודמו הוטז על הכל. רועד ג'און,
לא הזיז את ידיו הרכונות קדימה, ואז איוושת רוח ובכי-תמרורים
כאוב יצאה מקרביו שלו, וזו עלתה למעל ולא ידעה עוד ייסורים, כי
בממלכת-השמיים הגיעה.

באון הרגיש כיצד גופו נותק ממנו, וכל מה שחש כעת היתה הרוח
הקרירה של מבואות ממלכת-השמיים. ראשו עדיין הלם בחוזקה וניסה
לעכל את הכאב מעבר-לכאב שהצליף אחיו שלו בגופו הארצי. באון
ניסה להזיז את ידיו כדי למחות את דימעת הכאב הבלתי-נשוא, אך
לשווא - כעת היה כמעט אפר ורוח תועה. באון פקח עיני-רוחו ונדהם
לחזות שהוא אינו במבואות ממלכת-השמיים, אלא באין הארור, אשר
החוזים בו נושאים עיניהם בליל וזה תמיד ניצב מעל ראשם.
נקודות-נקודות הפציעו באין, ובאון ידע שהתוכנית עתידה לעלות
בתוהו. שנית, ניסה באון להזיז כל איבר מגופו, אך זה לא הביא
לתוצאה כלשהי. ליבו של באון החל לדעוך, ובאון דימה לשמוע קול
שלחש באוזנו: "מה מקום זה? האם נפשי נחה באולמות-העד? או שמא
יהיה כלוא לנצח באין הארור? אינני חוטא! עמדתי על משמרתי עד
שאתה הניבזה הופעת וקטפת אותי מחיי השלווים! ארור אתה!". באון
ידע שקול זה שייך לנפש אשר אוחדה עימו למען יוכל לבצע את
התוכנית - רק אז יעלה אל ממלכת-השמיים.
 באון זכר היטב את היום בו נשאו הוא ואחיו דברים לפני אביהם
הכביר: סוכם שהבכור מבין השניים - ג'און, יעלה אל הארץ וישקם
את כלכלתו במשך שנה תמימה. לאחר מכן, כאשר יתגלה אביו של ג'און
בחלומו, יידע שבאותו הלילה, ייצא אל חומות-העיר ויפגוש את אחיו
הצעיר באון. לאחר מכן, יהרוג בן-תמותה מן הארץ ואת נשמתו לא
ייתן אל ממלכת-השמיים, שמא יעזר בה ויכלוא אותה בגופו לזמן-מה.
בהגיעם אל הר האלוהים, יפטיר ג'און את אחיו מגופתו הארצית
וידבוק את נשמת בן-התמותה הכלוא בו אל נשמת באון. כך ייתפתו
מלאכי-השמיים וייפתחו את שער הממלכה לפניו ואז יוכל להעמיד
פנים.
 אך כעת, ניראה שהכל עלה בתוהו, ונשמת בן-התמותה לא תעזבנו עד
ככלות הימים. נכלם הוא זה שיחלוק את נפשו יחד עם נפש בן-תמותה
- כך אמרו אצל יושבי ממלכת-הגיהינום. קול השומר הדהד בראשו:
"שפל אתה! מלאכי-השמיים לא ייפלו לתוכניתך הערמומית!". באון
צחק בליבו כאשר ייבב השומר בראשו, כשלפתע אור גדול הציף את
ראשו והינה היה ניצב מול שער זהוב אדיר מימדים עד מאוד - שער
ממלכת-השמיים. מלאך יפה תואר וגבה-קומה ניצב מולו.
 "השלום לך, נפש תועה!", צחק המלאך בצחוק עדין ומתוק, "מזלך
או גורלך, זאת לא אדע; אך אדע כי הצלתיך מאבדון - שם באין.
שמעתי קול בוכי שהיה שייך לאחד מן מלאכינו לעתיד, שומר תוהה מן
העיר ארכיוס. האם אני שם שאלתי בנכבדך?", שאל המלאך. "אכן כן
אני הוא השומר!", אמר באון בקול גא. "אם כך, אדוני השומר - אנא
צעד קדימה ומלאך השערים ירשום ויבחן אותך, אז תוכל לצעוד
במדשאות האינסופיים של ממלכתינו". באון הבחין לפתע שרוחו נעטפה
בגוף חדש, לבן ושברירי. הוא שמח על כך בליבו, בעוד שרוח השומר
זעקה זעקות שבר.
 הוא צעד אחר המלאך, וזה הוביל אותו אל כס לבן שעליו ישב מלאך
נוסף אשר החזיק בידיו ספר עב כרך וגדול עד מאוד. "דארי
ראג'יסטי, הוא שמך", אמר המלאך על הכס, "ונהרגת בעת פעולה עזה
מול עצם שמיימי לא מובן. אכן כן, כך נכתב בספר". "אכן כן, אני
הוא השומר!", השיב באון בתקיפות. "אכן כן, ראג'סטי, אכן כן",
אמר המלאך על הכס בהירהור. "שמע נא, נפשך לא שקטה עליך, מדוע
זאת?", שאל המלאך על הכס. "מכיוון ש-", נבלע באון, "מכיוון
שעודני המום מן המוות המהיר וחסר-החן שפקדני!", אמר באון
בהתלהבות. "קולך לא איתך, ואימרתך לא הביאה אותך לכאן. ובכל
זאת, יש בך שמץ של לא-ארצי; האם היית פייטן?", שאל המלאך על
הכס. "אכן כן, הייתי מגזע הפייטן", אמר באון. "ידוע לך שגזע
פייטן לא עולה אל הממלכה שלנו? מכיוון שעוד לא נסלח להם על
מעשי אבי-אביהם, וכי אבות אכלו בוסר ושיניי בנים תיקהנה", אמר
המלאך על הכס. "הסר על גזע הפייטנים לחיות בצל חמתו של
האלוהים, וראה כיצד הם נאמנים לך; וכי אם תשלח את כולם
לממלכת-הגיהינום יעוצם כוחם והם יזרעו הרס בטוב הארץ וביצירת
האלוהים", השיב באון. "דברי חוכמה אמרת, אך בכל זאת נפשי לא
שקטה עליי", אמר המלאך על הכס, "ובכן, רשאי אתה להיכנס אך אהיה
תמיד פקוח עליך". המלאך על הכס העביר מבטו מפני באון אל השערים
הזהובים. אלו נפתחו בצלילי נבל וקול מקהלות מתוק. צאצא לוסיפר
הגיע על ממלכת-השמיים.
 תחילה, לא ניראה דבר וחצי דבר לעיני באון מלבד ענני הממלכה
העוטרים את שמיה, אך כבילודה מחדש, התבהר הכל: הררים ירוקי-עד
מאין ספור עמדו דום הרחק באופק, גנים עזי-צבע השתרעו לרגליהם,
מבנים לבנים כפי המאור הלבן ניצבו בין עצי הגנים ומעל הכל - הר
שגובה פסגתו לא נתפשת עמד תמיר ואיתן - זהוב מנחליו הנוצצים
באור החמה. באון השתוממם למראה ממלכה, ונפשו נחבטה בו. "אין
לבזבז זמן!", הירהר באון, "כעת כל עתיד ממלכת-סבי תלוייה על
כתפיי!". הוא נטל את כל כוחו שנבע מגופו החדש ואץ אל עבר גני
הממלכה.
 אף יצור לא עמד בדרכו לעבר הגנים, תמוה היה הדבר בעיניו של
באון. הינה נכנס אל הגנים האדירים וריח חיים מלכותי וטהור בא
באפו. צחנה נחשבה ברוח באון, ורגליו נשאוהו יותר מהר. מבנה
נמוך ניצב לפתע מול באון כאשר רץ ללא תובנה או תשומת-לב אל תוך
הגנים, מושך את גופו אחורנית בכדי לא להתקלו. קול שירה
מרנין-לבבות פצח מן המבנה, ובאון גמר אומר להיכנס בו. נכנס
באון במפתן המבנה, וראו עיניו קהילת מלאכים יפי-תואר שנוגם
טהור כל-כך ואדיר. בלי לחשוב פעמיים, ניסה בכוחו שלו להזעים את
רוחו ולהביא עליו את התקף הלהבות, בכדי לקבל כוח הרס עצום.
גופו לא עמד במשימה, ובאון החל לחזות את סופו באין הארור. מאבד
את עשתונותיו, קימץ אגרופיו והטיח אותם במלאך יפה-התואר שהיה
קרוב אליו. המלאך הוכה באימתנות בלוח-ליבו ודמעה עלתה על
לחייו, ומייד צנח מטה מת וגופו אפרפר. אדים צחים עלו מגופת
המלאך ובאון נשמם לרווחה והרגיש כיצד מתחזק הוא ואיתן. "כעת
אוכל להרוג את כל נוכחי המבנה!", הירהר באון בזדון. כך בא עליו
התקף הלהבות המיוחל ברוחו, והצליח לשרוף עד מוט המקום את כל
הנוכחים. שבע-עשרה נשמות טהורות נלקחו על-ידי באון בן אשמדאוס,
ואלה רק חיזקוהו והפכוהו לאיום של ממש. הגנים רחבי-הידיים
נתגלו לעיניו וכך ידע שמוטט את המבנה. כמו כישוף נעכר גופו
החדש של באון לשחור משחור. לפתע נשמע באוזניו של באון משק
כנפיים אדירות. הוא נשא עיניו למעל וראה מלאך אדיר מימדים
וכנפיו שחורות מן האין. "אין זה ייתכן! האם הוא זה שבגד בסבי?
האם זהו בן מדס?", הירהר באון גופו השתתק לפעולותיו, "ואם כן,
מה אומדת כוחו?". המלאך בעל הכנפיים השחורות עט לעבר באון,
ובאון זעק בקול איום ואימתני למען לגרש את המלאך בעל הכנפיים
השחורות. אך זה לא זז מעטיו, ובאיוושת-רוח וקול גדול גרר המלאך
המובחר החדש ארבוס את שאר-בשרו באון בן אשמדאוס אל תוך אדמת
ממלכת-השמיים - אל עבר אדמת הארץ. באון - משותק מחמת הפגיעה
הכורעת בבטנו - ראה כיצד חולפים ענני ממלכת-השמיים וכיצד עטים
לעברו שדות הארץ. באון צווח מייאוש כאשר נחבט גבו באדמה,
וארבוס ירד מעולו וניצב מול גופת באון המתכרסמת בעפר הארץ.
 "אינך יצור ארצי, האם הינני צודק?", שאל ארבוס בקול שקט,
"בדמך זורם כוח אפל ונורא, כוח שגם אני נושא ואשא אותו עד
ככלות הימים". "אין זה ייתכן! האם ניצב מעליי כעת אחד מבניו
הישירים של השטן? האם זהו הבוגד - בן מדס העלובה?". צחוק
מתגלגל ועכור נמלא בפי באון, "כן, אכן כן!" צחק. "עטה עליך
רחמים ואתן לך לברוח", אמר ארבוס בשקט, "אך לא לפני שתחזיר אל
ממלכת-השמיים את נשמות המלאכים הטהורים ואת נשמת דארי ראג'יסטי
שביש עטה את נפשו האומללה". "טיפש עלוב! אינך כלום בשבילי או
בשביל אבי - אחיך שהביס אותך בחייך הארציים!", אמר באון
בגאווה, "כעת אראה לך את כוחו של הדור החדש!". "לאו, כי אראה
לך את כוחו של הדור הישן", לחש ארבוס. צוחק וניבזה, פער התקף
הלהבות את באון וזה המטיר בחוזק-יד גל אש על ארבוס. ארבוס לא
נע ולא זע והסיט את גל האש בהבל פיו הקל ביותר. "כעת ראה את
מתנת האלוהים", לחש ארבוס. אותו רגש כעס אדיר פער את לב ארבוס,
ואש תופת בערה בעצמותיו. אך לפתע הכל נדם, ובליבו של ארבוס
נתנגנה מנגינה מרנינה וטוהר הציף את רוחו. ארבוס התענג על
מנגינה זו והסיט את ראשו אחורנית. גל שפרץ מן הארץ שטף ברוך את
איבריו של ארבוס, והטיל אימה מוחלטת על באון למראה עיניו: אדם
גבוה עמד מולו, קרן אור לבנה פרצה מן האדמה אל עבר השמיים
האינסופיים, וברקים רבים עד מאוד עיטרו את סביב הקרן, ועוטפות
את הכל פרצו להבות אדירות ותמירות. "לא אבקש שנית, החזר את
נשמות המלאכים והשומר", לחש ארבוס. "ל-לא!", צווח באון, מתפלא
ממוצא פיו. "חבל מאוד על נפשך העכורה, באון בן אשמדאוס", לחש
ארבוס, וללא הנד עפעף, שילח עמוד-אש איתן בודד אחד ממעל שפער
חור אדיר באדמה ושרף כליל את גופת באון הארור וטבע את נשמתו
בחזרה באפר - את נשמת באון בן אשמדאוס. איוושת-רוחות נעה
באוויר, ושמונה-עשרה הנשמות עלו בחזרה השמימה.

קול גדול בא באוזני המלאך המובחר ארבוס כאשר הגיע בתעופה על
אדמות ממלכת-השמיים, מותיר אחריו את אפר באון בן אשמדאוס
להתפזר ברוח הנוקבת על הארץ. "התייצב מלפניי!", ציווה הקול
הגדול, "והינה באה שעתך החשובה, ארבוס בן מדס", אמר. ארבוס ידע
שזהו קול האלוהים, אשר קרא לו לבוא לפניו לעיתים רחוקות עד
מאוד. ארבוס הביט בממלכה המשתרעת למרחקים הרבים, שגניה
מרהיבי-עין, שבתיה נבנו ביד גדולה, וששבעה-עשר מבני הממלכה
נרצחו על-ידי בן עוולה. ארבוס ליבו היה למצער כאשר ראה את יגון
נשמותיהם של שבעה-עשר המלאכים, שכעת לא יתורו רגליהם את אדמת
הממלכה וכי רק רוחם תבקר בה; ונשמת השומר האמיץ, שקיבל את
כנפיו כמלאך מן הסגל הראשון.
 ארבוס נשא עיניו אל ההר הגבוה בממלכה, ההר הנעלה, וגמר אומר
לבוא מול האלוהים. כאמור, רק למלאכים מן סגל המובחרים ניתנה
הרשות לבוא מלפני האלוהים, ואילו על המלאכים מן הסגלים האחרים,
לא ניתנה רשות. פרש הוא את כנפיו ואץ אל עבר הפיסגה המרוממת
אשר פסגתה בשיא האין. מבעד לכנפיו חלפו רוחות ונשמות, יצירים
מן העולמות העתיקים והאסורים, אשר נשכח טיבם. מראם היה כמראה
ערפל מטושטש, אך אם היה ארבוס מתקרב אל הרוחות הללו היה יכול
לשמוע את לחש עלילות חייהם עברו. והינה האין השחור משחור הומר
לענני לבן וכסף, ועל פסגת הר הנעלה ניצב אור גדול עד מאוד
שעיני ארבוס לא יכלו מנשוא אותו. הוא עצם עיניו, כרע ברכיו מול
האור ואמר: "הינני!". הקול הופיע באוזנו של ארבוס בשנית:
"ארבוס בן מדס, שמע נא אל דיבורי. יגולל האלוהים את הירהוריו
לפניך ואתה תסכית לפניו.
 כאשר קרא השטן תיגר עליי, לא ידעתי את טיבו יותר, ולא ידעתי
את מוצאי חלציו לעתיד. ניראה שרצה להשיג כוח מעבר לגבולות
יכולותיו השמיימיות, מה שהיה יכול להשיג אלמלא היה יורד אל
הארץ. לשטן פרו ורבו ילדיו ורק בנה האחרון של העלמה מדס, ניפץ
גורלו שלו ובא לפני יריב אביו עצמו לבקש להצטרף אל שורותיו, מה
שנחשב בעיני אביו כבגידה.
 אכן עלה בהצלחה הדבר שהצטרפת אל שורותיי, ארבוס בן מדס, ועם
זאת הבאת שלווה מזה שנים רבות על תושבי הארץ, אך חמת אביך תעלה
שוב בקרוב. כעת יממש את הבטחתו, כעת יזרע הרס וירחיב את האמונה
בו יותר משבעבר. לא פעם התחנן לפניי המלאך המובחר גבריאל לבוא
על ממלכת-הגיהינום בברקים ורעמים, אך תמיד סירבתי לכך. סירבתי
לכך משום שנשמתם של מאות אם לא מאות-רבבות עבדים מהופנטים
יושבים בהיכלותיו, כך שאעשה מעשה אווילי אם אהרוג את יצירותיי
שלי.
 בא שליח אשמדאוס - שאר-בשרך אשר דאג להוקיע שבעה-עשר מלאכים
חסרי-ישע מגופם, וכעת יצטרכו ללבוש גוף חדש וזאת בעוד זמן רב.
בן העוולה הוא-הוא עילת מלחמת השטנה הקרבה ובאה, כך נקבע
על-ידי, כי הכרתי עם השנים את מזימותיו הזדוניות של השטן.
 הוכחת את כוחך מול בן העוולה, והיית ראוי לכוחך השואף אל שיא
האין [אינסוף]. מכיוון שנחשבת לפני מותך כישות ארצית בעלת
כוחות כישוף, וכאשר נהרגת והצטרפת אל סגל המלאכים המובחרים,
התעצם כוחך פי תשע מן כוחך בארץ.
 המלחמה שממנה חששתי, הינה עולות להבותיה ממעל, וכל יצירותיי
נתונות לידיהם המרושעות של מנהיגי ממלכת-הגיהינום. צערי כובד
על ליבי, אל למצערי נצטרך להעמיד מהלומת-נגד על המשמר, למען
עתיד הכל.
 למרות כוחך, לא אתן לך לרדת ולהילחם כנגד צבאותיה הרוחשים של
ממלכת-הגיהינום, ולא אתן גם לצבאותינו האימתניים לרדת למען
קרבות חסרי-טעם. אך עליך אני מצווה להקים את המועצה היחידה
מסוגה בכל עברה המפואר של ממלכתינו, ולדון ולמצוא את הפיתרון
הנכון לרוחכם כנגד מזימותיהם של מנהיגי ממלכת-הגיהינום.
אופי-בחירה אחת יהיה לבחירת חברי המועצה - מלאכי חיי-האדם. כעת
שוב אנא אל אדמת ממלכתינו ותאסוף מולך את כל חברי המועצה
הנכונים בעיניך - ואתה תהיה מנהיגם, וכי אתה המוות האציל בין
תכונות חיי-האדם: לוקח חייהם בלא התייחסות מעמדם או דתם.".

"המלאכים הנבחרים, מלאכי הסגל הראשון, מלאכי הסגל השני,
התכנסנו כאן בארמון הגנים האדיר והמפואר לכברה, למען גורל
הכל". כך פתח המלאך המובחר ארבוס את הכנס הראשון של מועצת
הפילוסופים.
 "פארו והללו את שם האלוהים - הוא-הוא שהביא את יצירותיו
לגדולה ותפארה!", אמר ארבוס. המלאכים הסובבים, אשר ישבו מסביב
לשולחן הכנסים המעוגל, חזרו אחריו "נהלל ונשבח את שם האלוהים".
שקט שרר בכל. "היום אירע מקרה שייזכר לדראון-עולם, צאצא השטן
דרכה רגלו בממלכת-השמיים הכבירה וקטף שבע-עשרה נשמות מגופם הצח
והטהור מכל אשם. מאורע זה סימן את האות המבשרת לרעה לבואה של
מלחמת השטנה המנובאת. כבודו האלוהים קרא אותי לפניו. האלוהים
ציווה עליי להקים את המועצה הזו, למען נדון בצעדיה הבאים של
ממלכת-השמיים כנגד עליית שלטון ממלכת-הגיהינום על הארץ ועל
ממלכת-השמיים. אתם - חבריה של מועצת הפילוסופים. כל אחד מכם
הינו חלק בלתי-נפרד מן חייו של האדם".
 שלושה מנהיגים למועצת הפילוסופים: הראשון מביניהם כמצוות
האלוהים המלאך המובחר ארבוס [מוות], מן סגל המלאכים המובחרים.
השני מביניהם - מאלץ ואמן הסדר טמפוס [אב הזמן] מן סגל המלאכים
השני. השלישית מביניהם - הקובעת מן הלידה, החכמה מכל - דסטנטיה
[גורל] מן סגל המלאכים השני גם כן.
 והנה המלאכים אשר מתחתם: ויוה - מלאך החיים; איירוני -
מלאכית צחוק הגורל, ואחות מלאכית הגורל; הרמוניה - מלאכית
השלווה והשקט; אתנה - מלאכית החוכמה והיושר; באלדר - מלאך
הנעימות והלחנים; הסטיה - מלאכית הביתיות והמשפחה; ליבר - מלאך
שיכרון החושים; יאנג - מלאך התמימות והאור; רומולוס - מלאך
אהבת המולדת והעיר, וטוליוס - מלאך העוז והאומץ. כל אלה נבחרו
משום שהיוו חלק בלתי נפרד מחיי האדם התמותיים.
 "מלפני ארבעה-עשר יום על-פי מניין הארץ, באה לפניי לחישה של
מכרי הוותיק ויינלייר, ובקולו נמלא פחד. הוא מסר לי
שיצירי-אופל עברו בפתח פונדאקו. טרוד הייתי בעבודתי הרבה, אז
ביקשתי מן המלאך גבריאל לעטות שמירה מקופדת מעל העיר ארכיוס.
אך כניראה ששני האחים באון וג'און בני אשמדאוס יצאו מן העיר
בדרכם אל הר האלוהים". "כך בא האסון עלינו", קול חימה נשמע
באולם, קולו של טוליוס. "וכי סמכת על בן התמותה הגוץ ההוא וכך
הבאת מיתה עלינו! מעשה אוויל עשית כאשר פסחת ופטרת מעל הגוץ
ומעל ארבעה-עשר הוגי-הדעת את המוות. וכעת סיפרת לנו כי הפקדת
פסל שמיימי בידיו של אדם תמותי?! אין זה נאה ויאה למלאך מן סגל
המובחרים!", רגז טוליוס. קולות החלו לזמזם באולם, מתדיינים
במוצא פיו של טוליוס. ארבוס נשא ידו למען להשתיק את הכל.
"טוליוס היקר, לי ולאלוהים יש כמה וכמה סידורים, והרי אני אחד
מנתיניו הנסמכים ביותר", אמר. "וכעת - תבוא על הפרק נבואתו של
המאסטר-", אמר ארבוס כשלפתע התפרץ טוליוס לדבריו. "המאסטר?
המאסטר מישל? בן התמותה ההוא? מדוע הינך מפקיד דברים כה חשובים
על כתפיו של הזקן?", נאנח טוליוס. "מכיוון שעיברי הוא,
והאלוהים רמז לי שהינה בא המשיח על העולם והוא המאסטר מישל".
"אינך יכול לדעת זאת בוודאות! רמיזה אינה פירושה אמת!", אמר
טוליוס. "אכן כן!", אמרה דסטנטיה, "לא פעם באה לדעתי שאינני
יכולה לראות את גורלו של המאסטר מישל, מה שאינו טבעי וכי כל
גורלות בני התמותה באים לפניי והרי הינני קובעת אותם". "אני
מקווה שקיבלת תשובה מספקת, טוליוס היקר", אמר ארבוס בלחש צונן.
"וכעת אביא לפניכם את דברי הנבואה:
'עליית השטן תבוא בצבאות גדולים ובראש ובראשונה בהם השטן עצמו,
ובצבאות יימנו ארבע אנשים בלבד אשר ינצלו מלחמה ארצית אחרת'".
שתקו המלאכים והרהרו בחידת הנבואין, ובפישרה המזעזע. "נבואה זו
עולה ברבים מן נשמות האדם", אמר ויוה בלחש בוכי. "ונבואה זו
תנפץ את מעשי-ידיי שעליהן סמכתי והייתי סמוכה להמשכן לנצח",
אמרה הרמוניה. "חישבו על הבעלים והנערים הבוגרים שיאלצו לעזוב
את ביתם ולנפץ את קשר המשפחה!", אמרה הסטיה. "אך שבליבם תפעם
אהבת המולדת", אמר רומולוס.
 "מקור הנבואה נאמן ביותר, שכן ממלכת-השמיים נעזרה בנבואותיו
של המאסטר פעמים רבות בעבר", אמר ארבוס. "אך דבר נוסף הוא זה
שיאמת חלק מן הנבואה וזו היא המלחמה הארצית המופיעה בנבואה. לא
אסתיר מכם את העובדה שימים ספורים נותרו לפריצת המלחמה בין
לואן וגאניי אשר בצפון האירופה.
 "כידוע מלפני מאתיים שנים הואשם ראש המשרתים של מלך ממלכת
גאניי בהרעלת מלכו. ראש המשרתים שהיה אזרח ממלכת לואן הובא
למשפט ארוך ומייגע אשר בא כנגדו ולבסוף קבע את גזר-דינו -
מוות. הוא נתלה בעיר הבירה של ממלכת גאניי - דגאניי, וגופתו
הושארה על עמוד התלייה ימים רבים, עד שהורדה, נשרפה ואפרה פוזר
ברחובות העיר. ממשלת ממלכת לואן לא ראתה זאת בעין יפה והחלה
לנתק קשרים עם הממלכה השכנה לה, גאניי. עם חלוף השנים נחלשה
האיבה בין הממלכות, ואלו חזרו להיות ידידות במסחר, בממשל
ובצבאות. עד שבן מלך גאניי הצהיר בכך שכאשר ממלכת גאניי תורש
לו, יהפוך אותה למעצמת הצפון. נשיא ממלכת לואן נבהל מהצהרה זו,
ולכן כעת שוכנים בגבולות הארצות אחת לשנייה, צבאות רבים עד
מאוד - קרב עקוב מדם עומד לפרוץ", לחש ארבוס ביאוש.

"מ-מה עושים בנדון?", שאל יאנג בבהילות לאחר שתיקה ממושכת
וכואבת, אשר שררה בכל. עתה ניראה שכל חברי המועצה שקעו במחשבות
נבואתיות אשר ככל שרגעי מחשבותיהם עברו יותר כאב להם ולחייהם.
"לא נשב בחיבוק ידיים! ניטלה עלינו משימה חשובה ביותר!", פסק
טוליוס. "אל נא שיקעו באופל - ממלכת-השמיים תנצח אפילו בעיתות
שבר! הרי זה הוא הפתגם העתיק ביותר בין כל עצי הגנים
שבממלכתינו!". המלאכים ניעורו ממחשבותיהם והביטו בתמיהה
בטוליוס. "ארבוס, אני מציע לגייס ארציים ולהילחם בכל הבא כנגד
עוררין העולם וסידרו", אמר טוליוס, "אוכל לעבוד קשה יותר
ולהזין את ליבם של הארציים בעוז ככפליים מאומדו כעת בליבם".
"ושיאבדו חייהם של רבים מן בני התמותה בזמן כה מועט ולא החלטי
לעתיד?", שאל ויוה, "אין אנו יודעים בוודאות מה מבשל השטן
בשכלו הקודר - איני מסכים עם הצעתך". המלאכים האחרים הינהנו,
"טוליוס - ויוה צודק, אין טעם שחייהם של הארציים יבוזזו בזמן
כה לא החלטי", אמרה אתנה. "אז מה העלמה מציעה? וכי שכלה כביר
משלנו!", לעג טוליוס. אתנה חייכה, "שכלי אומד יותר משכלך, נכון
מה שנכון הוא". "הפסיקו!", אמר ארבוס, "כעת שנפסלה הצעתו של
טוליוס, הינני מצפה לרעיונות נוספים". שקט שרר. "נוכל להעניק
לאדם תמותי כוח שמיימי למען יילחם כנגד כוחות השטן", אמרה
אתנה, "כך גם יוכל לעזור למניעת מלחמת לואן-גאניי". "יפה אמרת,
אתנה", אמר ליבר, "אך ככל שתינתן עוצמה לבני-התמותה כך יירצו
עוד ועוד, הרי זה הוא עיקרון שיכרון החושים וההתמכרות - יצורים
מסכנים הם בני האדם". "ליבר צודק, לא נוכל להעניק לאדם כלשהו
עוצמה כה גבוהה אשר תשומש כנגד כוחות השטן, ללא שאיפתו לעוד
כוח", אמר טוליוס. כעת ניראה שאין דרך חזרה: לאחר שהציעה
מלאכית החוכמה את הצעתה נדיבת כוח-השכל לא ניראתה הצעה לפיתרון
טובה יותר. המלאכים שוב שקעו בכיסאם והרהרו בגורלה המר של
ממלכתם האהובה.
   "ישנה עוד אפשרות", אמר קול זקן, "אכן כן ישנה עוד אפשרות
אחת". הכל הסבו מבטם אל הזקן אשר ישב מצד ארבוס, הזקן שבא
בימים אך שימיו אינם ספורים לעולם, היה זה אב הזמן טמפוס. "הבא
נא את הגיגיך לפנינו, אב הזמן טמפוס", אמר ארבוס. "הו - וכי
ראיתי את נפשכם מבעד לגופכם, עכורה ומדואגת היא עד מאוד.
נעצבתם שמא תמותו על אדמת הממלכה הזו, כי עלמת החוכמה עיצתה
נפסלה ואין עוד אחרת. אך לא כך נקבע גורל הממלכה, ואפילו שעלמת
הגורל נשגב גורל הממלכה הזו מעיניה אוכל לספר לכם שלא כך תיפול
הממלכה", אמר. "אכן כן - אכן כן ישנם רבבות מרגלים ואוייבים
אשר צדים את הטוב, באו הם מטעם ממלכת-הגיהינום, וחשאיות היא
מילת-המפתח להצלחה בהגנה על יצירי הבורא". חברי המועצה ניראו
מבולבלים לרגע. "אל לכם לרדת לסוף דעתי, עליכם רק להבין כמה
קטן הוא האדם וכמה גדול הוא עד מאוד", אמר טמפוס. "עלינו לבחור
שלושה יצירי אנוש משכמם ומעלה, שלושה לפי בחירת מנהיגי מועצת
הפילוסופים, אשר הם-הם יבואו ויילחמו כנגד מעשי השטן ועמיתיו".
"אך מדוע נעשה זאת, אב הזמן?", שאל רומולוס, "וכי מיתה מצפה
לכל אחד מהם!". "וזיקנה תיפול עליהם טרם ישלימו משימתם!", קרא
יאנג. "וגורל אשר נקבע זה מכבר לא ייתום עליהם גם בשעתם היפה
ביותר!", קראה הסטיה. טמפוס חייך למשמע מילים אלו, "לאו יקיריי
לאו, וכי כל אחד מאיתנו - מנהיגי המועצה, יסיר מעליהם את קללת
מטיבי התמותה אשר הזכרתם כעת, והם יהיו חופשיים למעשם ולהגנת
היצירים שברא האלוהים", אמר טמפוס.
 חברי המועצה הביטו אחד בפני חברו והינהנו בראשם. "אז
הוחלט!", קרא ארבוס ברננה, "מנהיגי מועצת הפילוסופים ייבחרו כל
אחד מהם בן-אנוש יחיד לפי אמידת מידותיו, ואלה יסירו ממנו את
כוחם - אחד לפי משנהו: מלאכית הגורל תסיר משליחה את קביעת
הגורל שקבעה לו, אב הזמן יסיר מעל שליחו את מעגלי השעות
והשנים, ומלאך המוות יסיר מעל שליחו את רגע המוות המיוחל וכך
יחייה לנצח נצחים אפילו בעיתות מלחמה". חברי המועצה מחאו כף
למוצא פיו של ארבוס, ואחר-כך צהלו ושרו שירי הלל אל נפלאות
האור וכל הטוב.

וכך ירדו שלושת מנהיגי מועצת הפילוסופים - מלאך המוות ארבוס,
מלאכית הגורל דסטנטיה, ואב הזמן טמפוס, אל אדמות הארץ באחר
חיפוש שלושת השליחים המעולים משכמם ומעלה. בעוד זה מדבר נמלא
האוויר בתרועת חצוצרות וצלילי נבל מתוקים, ואור גדול ירד על כל
אדמות הארץ. נבואת המאסטר הינה באה על כינה.



[הערת המחבר: זהו השכתוב השני של שלושת הפרקים הראשונים. לאחר
מחשבה רבה, הוחלט להפסיק לאלתר את כתיבת "הפילוסופים", ובמקומה
החילותי מתכנן כתב פנטסיה אחר]