לאחר שהתרחש הנס והגב' ציקי ח.צ. הצליחה סוף סוף להיגמל
מהתמכרותה ל"הר הכבסים" (ואל תתפתו לחשוב כי הלא-יאומן קרה בין
לילה  - לא ולא! אלא שמידי בוקר נעתרה הגב' ח.צ. לחלץ בגד אחד
בלבד מ"הר-הכבסים" - שעליו נהגה להתאבל עד לבוקר שלמחרת.
בסך-הכל נמשך תהליך הגמילה הלז 4 חודשים ושלושה ימים - עד
שבוקר צח אחד מצאה את עצמה ציקי עירומה כביום היוולדה.  או אז
הרגישה ריקנות עצומה מתובלת בנופך קלילות משחררת. בד-בבד גם
סבלה מ"חסך-בדים" מלווה בתסמיני גמילה קשים שבאו לידי ביטוי
בהקאות, גיהוקים טורדניים וכאבי-ראש תכופים כל אימת שעברה ליד
בגד שהורד זה עתה מ"חבל התליה".

וכך התהלכה לה הגב' ציקי ח.צ. עירומה ומרוקנת אנה ואנה בין
שוק-הכרמל, שוק-בצלאל ושוק הפשפשים ולא מצאה לה דבר להתנחם
בו או דבר להתעטף בו.

בוקר אחד קמה ויצאה את ביתה כהרגלה לשיטוטה היומי (שוק-הכרמל,
שוק-בצלאל ושוק-הפישפשים). ובדרכה, עברה ברח' טשרניחובסקי
כשבראשה החלול מתרוצצת ללא הרף המחשבה המונוטונית:  מי יתנני
עוד פעם אחת להתרפק על "הר-הכבסים".

לפתע, וללא כל איתות אזהרה או התראה מוקדמת, הרגישה עמוק בלבה
פנימה שמשהו קורץ לה... תחושה מוזרה של היבהוב בתוך הלב
(מעיין: ביפ-ביפ-ביפ לבבי כזה).  הסתכלה ציקי סביבה בתדהמה ולא
ראתה נפש-חיה.
ההיבהוב לא זאת שלא חלף אלא צבר תאוצה ואליו התלווה קול פנימי
שלחש לה, בקצב ההיבהוב הלבבי: שמאלה, שמאלה, שמאלה.  היא הסיטה
עיניים מבוהלות אך נירגשות לשמאלה - ובאחת רחב ליבה מאוד מאוד
ותחושת אושר עילאי וקדושה מזוככת הציפה אותה בחום ותיקווה.

בחצר בית, בסמוך לפחי-אשפה ירוקים, בינות לשיחי הבוגונווילה
היא ראתה אותה: התגשמות כל חלומותיה, נוגעת ללב, כולה אומרת
אצילות מחד וחוסר-אונים מאידך, כמלכה נטושה שהכתר עוד מונח
לראשה אך שימלתה המפוארת קרועה ומרופטת ועם זאת עודנה זרועה
יהלומים נוצצים ושאר אבני-חן צבעוניות:

כ ו ר ס א  !!

בבת-אחת נדלקו פנסי עיניה הכבויות של הסופרת ציקי
חנון-צ'ימידאן, פיה נפער לרווחה בתימהון והתפעלות וגופה המרוקן
זה מכבר נמלא חיוניות עד כי חשה ממש איך דמה אץ-רץ הלוך-ושוב
מליבה אל עיניה ובחזרה...

היא הביטה משתאה בכורסא המלכותית, הנכלמת משהו, ובלא היסוס
דקיק, אספה אותה מייד אל חיקה - כאם החובקת את בנה שאבד.

חיש קל כאיילה שלוחה, טסה הגב' ח.צ., ברגליים יחפות, חזרה
במורד הרחוב, פנתה ימינה לרחוב בוגרשוב, מרחפת כאילו הכורסא
נוצה היא ורגליה רגלי צבייה שלוחות.  תוך מספר שניות היא הגיעה
לפתח ביתה, נכנסה פנימה, הניחה את הכורסא בזהירות רבה בלב חדר
האורחים, התיישבה ישיבה זקופה ומהודרת על הספה מולה והתבוננה
בה מהופנטת במשך שעות רצופות.

דבר מאכל לא בא אל פיה וציקי לא חשה ברעב.  הליילה ירד עטוף
גלימת-חשיכה וציקי האירה בעיניה הבורקות את הכורסא שניצבה
זוהרת בתוך עיגול אור כתום - כשחקן יחיד על במה.

הטלפון צילצל וצילצל וצילצל וציקי לא שמעה ולא משה ממקומה,
מאזינה רק להמיית-ליבה המתפעם, חשה שלמות שלא ידעה כמותה מאז
גלותה מ "הר-הכבסים", ובפיה מתנגן שיר תפילה והודייה:

כורסתי המלכה,
כורסתי העתיקה.
ברוך-בואך לביתי,
ירום-הודך יפתי.
לך אסגוד ביראה,
שפחתך הכנועה.

שוב ושוב היו נעות שפתיה בקצב אותה שירה שהחלה מתנגנת מעצמה עד
שנדמה היה כי הושב לכורסא הוד-מלכות.

לפתע פתאום, כמו צווחת נשר המפלחת את דממת המדבר, חדר לראשה
קול בכי ותלונה:

אמא, אמא - תעני לנו כבר!!!

בתנועת ראש איטית וכבדה הפנתה ציקי את מבטה ימינה וראתה את
איטי, ליאתי וגבי (בעלה) הקטן, עומדים בשורה לפי הגובה
ומתבוננים בה בתחינה ובעצב:

אמא, למה את לא עונה? כבר 5 שעות אנחנו עומדים כאן, קוראים לך
ואת אפילו לא מביטה בנו!!!

ציקי קמה ממקומה מול הכורסא, לאיטה בהדרת כבוד ובארשת של קדושה
ניגשה אל כל אחד מהם (לפי הגובה: מהקטן לגדול), נשקה להם קלות
על מצחם ואמרה: שלום לכם אהוביי.  או אז הצביעה על הכורסא,
הפנתה אצבעה אל גבריאל וציוותה: קח מייד את המלכה לרופא, לאחות
את "פצעי שמלתה!"

גבריאל לא ידע אם לצחוק או לבכות.  ליבו עלץ בו על שסוף סוף
שמע שוב את קולה הצלול וראה שוב את הברק בעיניה, וליבו גם בכה
בקירבו על כי כפתה על עצמה עול-מלכות חדש.

לא אלאה אתכם קוראים יקרים בפרטי סיפור גלגוליה של הכורסא: איך
הגיעה לארגז-הטנדר של גבריאל הקטן ושכבה שם נכלמת במשך שבוע
ימים כי לא הספיק לקחתה אל הרפד.  ולכשהגיע לבסוף אל הרפד יעץ
לו הלה לשפשף קודם את צבעה המתקלף ורק אחר-כך להחזירה אליו
לריפוד חדש.
גם לא אפרט בפניכם איך חזרה המלכה הביתה בבושת-פנים כשבשמלתה
קרע נוסף שנגרם לה מטילטולי הדרך.  ואיך נחמץ ליבה של ציקי
למראה ההתעללות המבישה במלכתה, וכמה עלתה בה חמתה על גבריאל
בעלה.

במו-ידי הסופרת העדינות אשר לה שיפשפה בנייר-זכוכית עד כלות
כוחותיה את שרידי הצבע המלכותי עד שלא נותר לו זכר ועד
שאצבעותיה התנפחו והאדימו מאוד.

שוב חזר הסיפור על עצמו ושוב מצאה הכורסא עצמה מיטלטלת ונחבטת
מדופן לדופן בארגז הטנדר הפתוח של גבריאל הקטן.  כך עברה היא
מפתח-תקווה לתל-אביב ובחזרה מבלי שנמצא לה מושיע...
למותר לציין גם כי אך פסע נותר בין ציקי וגבריאל לבין
דלת-הרבנות הכבדה (שבדרך כלל איננה "מסתובבת").

וכך, בחלוף כחודשיים ימים של טלטולים חסרי תכלית - ולאחר שהברק
החל  שוב לכהות בעיניה של ציקי והיא חזרה וקמה בבוקר לשיטוט
חסר המטרה בין שוק-הכרמל, שוק-בצלאל ושוק-הפישפשים  ואותה
ריקנות איימה לשוב ולהשתלט עליה -או אז הגיע הערב הגדול!

בשבתה כמידי ערב על הספה, מול המקום בו ניצבה הכורסא בציפיה
דרוכה, שמעה לפתע תרועת-חצצורה מכיוון חדר-המדרגות וקול כרוז
קורא: קבלו את המלכה! פנו דרך להוד-מעלתה!  שוב הבהב ליבה
והתפעם, עיניה ירו רשפי-אור ומרחפת על רגליה הקלות, פתחה את
הדלת לרווחה ובדלת נכנס גבריאל בעלה היקר נושא את הכורסא על
כפיים.  ובגדי המלכה חדשים ומהודרים!  לבושה למשעי  וזוהרת
כיאה להוד-מלכותה היא הוצבה במקומה: במרכז חדר-האורחים.

שוב נשמעה התפילה הזכה ברחבי הבית:

כורסתי המלכה,
כורסתי העתיקה,
לך אסגוד בשקיקה
כפות רגלייך אנשקה.

ואז קרה הלא יאומן:

החתולה פיצי (זאת שמשתינה שם תדיר על השטיח האפגאני) קפצה על
מושב הכורסא ובתנועות חתוליות מתעגלות-מתפנקות קבעה לה בה
עריסה... והיום - הכורסא שוב הרוסה.

ואם תקפידו להגיע בשעה היעודה -  תראו את ציקי שוב עושה דרכה
בין שוק-הכרמל, שוק בצלאל ושוק-הפשפשים.

הערות:

- סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי (בהגזמה גרוטסקית פראית
כמובן)
- ניתן לקרוא סיפור זה כפרק המשך לסיפור: "סופרת הכבסים" וניתן
גם לקראו בפני עצמו.