זה שלוויתנים לא יכולים לבכות לא הפריע לו יותר מדי.
ככה הוא היה וזהו.
לפעמים, בערב, היו זרמים חמים, והוא היה עולה למעלה ומחפש
ספינות דיג. לא יותר מדי מקרוב, כי הוא היה גם פחדן. וחוץ מזה,
אין שום סיבה, אפילו בדיכאון הטוב של שמונה בערב, לקחת סיכונים
מיותרים.
אחר כך הוא היה צולל עמוק עמוק, עד החושך. הוא היה פותח את
העיניים חזק חזק - בהתחלה יש כזה שלג מוזר, כמו של טלויזיה,
אבל קצת ירוק ואדום. לאט לאט העיניים מתרגלות לחושך - הוא היה
מת על הקטע הזה - איפה שלפני רגע לא היה כלום עכשיו היו צללים
חלשים-חלשים, כאילו מישהו פתח מסך שחור, ואפשר לראות את
התפאורה עוד לפני שהדליקו את האורות.
פעם הוא היה מפחד מהחושך. אבל מאז שהתחיל לקחת ברצינות את הקטע
הזה של להיות עצוב, הוא ממש נהנה מזה. בחושך היו באות לו המון
מחשבות שחורות. מחשבות ממש חכמות, דרך אגב. הוא היה מחשב
בדיוק-בדיוק מתי ייכחד הלוויתן האחרון-אחרון בכל העולם. זה לא
היה חישוב שטותי בכלל, כי היו המון נתונים וכל פעם הוא ניסה
להיות יותר מדויק. החישובים שלו נראו לו מאוד מעניינים - הוא
אפילו חשב לדבר על זה עם מישהו, אבל הוא פחד שאחר כך ירגיש
שהוא מבקש תשומת לב. הוא אהב לקבל תשומת לב לפעמים, אבל לבקש?
אני לא צריך אותם. אני לא צריך אף אחד.
זה כנראה לוויתן שלא אהב להצטרך.

בסוף הוציאו אותו מזה, מהקטע של העצבות. לא שהוא ביקש עזרה -
הוא לא היה צריך - אבל מישהי תפסה אותו במצב רוח סביר. אולי
הדייגים היו בחופש באותו יום.
אני לא יודע איך היא הוציאה אותו מהמעגל הזה של הרחמים
העצמיים, והמחשבות השחורות, ולשבת בחושך לבד. כנראה היא ראתה
בו משהו שאני לא ראיתי.

שמעתי שהוא מקים עכשיו איזו אגודה למלחמה בציד הלוויתנים או
משהו כזה. אני דווקא מבסוט ממנו. יש כיוון, יש מטרה, יש סיבה
לקפוץ מהמיטה בבוקר.

כמו בבוקר הראשון של החופש הגדול.

מבחינתי, זה דווקא מסתדר מצויין. עכשיו אני יושב שם בערב, על
הקרקעית, פותח עיניים חזק-חזק עד שהעיניים רואות נקודות בכל
מיני צבעים - אדום, ירוק, ואם מתרכזים קצת אז לפעמים גם כחול.
ולאט-לאט נפתח המסך, ומתווסף מימד חדש, והצללים מתחילים לקבל
צורה, כאילו עמדת עם הפנים לקיר ופתאום הוא נעלם, והצבעים
נעלמים - כי אין באמת צבעים בחושך.

הוא עדיין מגיע לפעמים, הלוויתן, עם ההרצאה הקבועה שלו -
"תן לי להוציא אותך מזה"
"אני הייתי שם, אני יודע מה אתה עובר"

-"אבל אני אוהב להיות עצוב", אני אומר לו בקול הכי קר ומרוחק
שאני מצליח להוציא.

והוא נותן לי מבט מאוכזב של "איזה בזבוז" ומסתובב.

אני יודע שאני קצת משקר,

אבל אני יודע שהוא קצת מקנא.