היא עמדה שם, ליד הקבר הסגור במצבה.
עיניה עמדו בחלל האוויר, בוהות משהו בלתי ידוע, משהו שרק היא
יכלה לראות.
משהו אחר.
זמנים טובים יותר, בוודאי.
שלו ושלה.
זה רק שלו ושלה.
ולי אין חלק.
לי אין חלק...

לא ידעתי מה להגיד.
אז שתקתי.
היא לא בכתה, לא צעקה, לא אמרה מילה.
כאילו כל זה אינו חלק ממנה, לא נוגע בה כלל.
ואני שותק.

ראיתי את עיניה היפות, שולחות מבט קצר לרגע על הקבר המעוטר
במצבה יפה, קרה, נוגעות- לא נוגעות, רואות- לא רואות...

כשהגיע תורה לגשת אל המצבה, להגיד כמה מילים בלב, לשים אבן,
לנשק, כמו כולם, היא ניגשה לאט אל המצבה היפה, נישקה את האבן
הקרה.
שפתיה רפרפו על פני האבן, כמו נושקת אותו.
ידיה עברו בלחישה רכה שכזאת, לחישה של אצבעות, על האבן, כמו
מלטפות אותו.

והיא שם, ולא שם.

קרן אור קטנה מעירה אותי.
ליטוף חפוז שלו, מגע קטן שלי.
בוקר.

לרגע אני מנסה להבין איפה אני, ואז נזכר בכל.
והאושר מציף אותי.

רומא, יונתן ואני.
והאוויר.
האוויר הזה, אוויר של בוקר עצל, של שמש שעוד לא פקחה עיניים,
שעומד בחדר. מעיר את כל חושיי.

אני ויונתן אוכלים עוד ארוחת בוקר מרהיבה, באיזו מסעדה בעיר.
וכיף לנו.
ומאושר לנו.
והזמן כמו עומד מלכת.

הוא אהב אותי.
אני יודע שהוא אהב אותי, אני מרגיש את זה.

והוא אהב גם אותה.
אהב, אבל לא אהב.
לא אהב כמו שאוהבים.
כמו שרוצים, שחושקים.

והיא עומדת שם, וכולם מסביבה מנחמים, אומרים מילה או שתיים על
יונתן, יונתן שלי.
והיא מחובקת. היא.
ואיזה גוש כזה, גוש תסכול עומד לו שם, מתייצב במעלה גרוני.
לא.
אני הייתי צריך להיות שם.
אני.


יונתן הבטיח שהוא יעזוב אותה.
אני רציתי עכשיו, אני רציתי כרגע.
אבל יש לו ילדים, בית, מחוייבות.
הוא לא יכול לעזוב הכל סתם כך.
הוא לא היה יכול. היה.

האוויר עומד..
חורף עכשיו, גשם וקור.

יונתן אהב חורף.
הוא חשב שחורף זה רומנטי, אהב להתחבק בחורף, מתחת לשמיכות.


איתי, לא איתה.
איתי.

יום אחד, הוא היה אומר, יום אחד אני עוד אעזוב אותה.
אותה ואת הילדים, כשיגדלו...

ואני הייתי מהנהן, ומחכה ליום האחד הזה, היום בו יונתן יהיה
שלי, רק שלי.

והיא עומדת שם.
ואינה בוכה.
אולי ידעה, אולי ניחשה, שבכל נסיעות ה"עבודה" הרבות האלו, שלי
ושל יונתן, הוא לא בדיוק עבד.
לא עבודה שעובדים.

והיא שותקת.
ואני לא ידעתי מה להגיד, ורציתי להגיד.
רציתי להגיד שיונתן שלי.
רציתי להגיד שאותי, אותי צריך לנחם שם, ולא אותה.

ואני, אני זה שצריך לבכות, להתאבל.


בשבילם הייתי חבר טוב.
החבר הכי טוב של יונתן.
הדוד הזה, שבא כל הזמן, ומביא מתנות וממתקים, ונשאר לארוחת
ערב.

ואני לא.
אני הרבה יותר מזה.



היא שותקת, ואני צורח.
בלב.