היא גלגלה את עיניה ומגרונה פקע קול משונה, מן נהמה שכזו,
כאילו באותו רגע השתחרר שם איזה בורג שמלכתחילה לא היה במקומו.
לאחר הנהמה היא פקחה את עיניה, תחילה גיחכה במבוכה ואז הביטה
סביב והבינה שהיא בעצם לבד. לאט לאט הגיחוך הפך לצחוק, תחילה
מטורף משהו, ואח"כ כבר רשע, נחשי...

לפני יומיים...

אור התעוררה כרגיל באמצע היום, וזה ברור, הרי אין לה מה
לעשות... עבודה היא עוד לא מצאה ודווקא כסף זה הדבר היחידי
שההורים מוכנים לתת... התעוררה ועיניה ישר התמלאו דמעות חמות,
כאילו בכלל לא התייבשו מהבכי שאיכשהו הרדים אותה מבלי ששמה לב,
אבל טוב נו, גם זה לא חדש וגם זה ברור. היא הקימה את עצמה
מהמיטה ואמרה בקול רם: "אור זה יום חדש! הוא חייב להיות אחר!
את חייבת למצוא חברים היום! את חייבת למצוא מישהו שיהיה מוכן
להקשיב לך...". היא פנתה בצעדים בטוחים לכיוון המקלחת, הורידה
עד הברך את התחתונים הלבנים הדהויים מאלפיים כביסות ואין ספור
שפשופים על ידית הכסא שעומד לו בתמימות ממול למחשב. התיישבה על
האסלה כשראשה נח על כפות ידיה ונאנחה: "אבל איפה? איפה אמצא?!
כולם זונות פה!". לאחר שסיימה ניגשה אל הכיור ונעמדה מול
המראה, המומה מהדמות המשתקפת כאילו זו הפעם הראשונה שרואה את
עצמה... "כמה, כמה בן אדם יכול להיות מכוער?! עד כמה דוחה אפשר
להיות?!...". היא בזוועה העבירה ידה על שיערה הנוקשה, העקשן,
שלא מוכן לשתף איתה פעולה אף פעם (כמו כולם בעצם) ותמיד, אבל
תמיד, היה תופס צורה משל עצמו כמו מצחקק על חוסר האונים שלה.
לאחר מכן העבירה אצבע מתחת לעיניים ועצרה אותה שם, מנסה לדמיין
איך הייתה נראית בלי השקים הנוראיים האלה מתחת לעיניים,
כשהמשיכה במסע של אצבעותיה על פניה ניסתה ללא הצלחה להסתיר את
הנמשים שמתמזגים יחד למן כתם לא מוגדר המכסה את פרצופה.
כשסיימה עם הפנים, עלתה על קצות האצבעות ונעמדה בפרופיל:
"אוף!!! אפילו ציצים אין כמו שצריך, גם קטנים וגם נפולים...
בחיים לא ראיתי דבר שכזה!".
לאחר הטקס הקבוע הזה, כמו בכל יום, חטפה את הפלאפון ורשמה
אס-אם-אס בתפוצה לאמא, אבא, סבתא, החברה שהייתה לה בכיתה ז',
מאיר- החנון שלמד איתה בכיתה יא' ולא היה מוכן לזיין אותה,
המורה לתנ"ך שהייתה מבטיחה לה דרך בטוחה לגיהינום ואחיה החרא
שעזב אותה ונסע עם החברה העקומה והפריחה שלו להודו. ובאס-אם-אס
היה רשום כך- "כל דקה שעוברת גורמת לי לשנוא אותך יותר ויותר,
הלוואי והמוות ייקח אותך כדי שיהיה פחות חרא במדינה הזאת!
למרות שגם ככה זה לא יעזור... (ואז הייתה מפרטת לגבי האירועים
של אתמול ששמעה עליהם בחדשות)".
כמובן שמייד בא הוויתור על הרעיון למצוא חברים. היא זרקה על
עצמה את מה שהוציאה מהארון ויצאה החוצה, "לנשום קצת זוהמה",
כפי שהייתה מגדירה את זה. היא התהלכה ברחובות, עשתה פרצופי בוז
על כל אדם שעובר, העבירה ביקורת קשה, צחקה בקול כשלא היה אף
אחד בסביבה והמשיכה... היא נכנסה לקפה ארומה שליד האוניברסיטה
- שם לומדים כל אלה שאי פעם התנשאו מעליה, אבל לא אכפת לה, היא
תשב בפינה הקבועה שלה, ההיא שאף אחד לא שם לב לקיומה, תצייר
קריקטורות, תשתה את ההפוך שלה, ותלך... ואז הזמינה הפוך,
התיישבה בשולחן הרגיל, הוציאה את המחברת המרופטת ועפרון לא
מחודד והפרצופים התחילו לקבל חיים על הדף. פתאום הבחינה בצל של
ראש על דף הציור. היא הרימה את עיניה במבט של אריה שהרגע חטפו
את הטרף שלו מתחת לאף וראתה מעליה בחור מתולתל עומד ובוחן את
ציוריה בריכוז ייתר, כך שלא שם לב למבטה המאיים. היא ניסתה
לשמר את המבט אך לצערה התרככה במהירות מהסקרנות שלה אליו.
לבסוף, סוף כל סוף, הביט בה מגחך: "בואנה, חתיכת עבודה עשית פה
עם האף שלי, הוא עד כדי כך ארוך בעינייך?", אור במבוכה העיפה
מבט ממהר על הדף והחלה לחפש איפה מופיע הבחור שכבר היה ברור לה
כי קיבל את דינו על ידיה על דף הנייר. היא נהייתה אדומה,
נלחצה, כמובן שלא מצאה דבר ובמכה סגרה את החברת- כך שכל הדפים
הלא מחוברים עפו ממנה והתפזרו. עיניה התמלאו דמעות, היא הורידה
את ראשה, אספה את הדפים ופילסה לעצמה דרך אל מחוץ לבית הקפה
המחניק הזה. היא רצה ורצה בין הסמטאות, לא מתייחסת לכל הדמויות
הנעות לצידיה, היא רצה כאילו אין מחר, עד שנגמרו הכוחות ורק אז
היא נעצרה, מנסה לתפוס טיפת אויר ופתאום הגלגלים מתחילים לזוז
במוח: "יא דפוקה! את באמת חולה בנפש!באמת זה ככה! הם כולם
צודקים! למה יצאת ככה?! למה נבהלת?! איך תיכנסי לשם עכשיו? אני
שונאת אותך!!!".
למחרת, לאחר הטקס המלא, החליטה שהיא מענישה את עצמה והולכת
לארומה לא משנה מה! והיא הלכה... הבחור מאתמול לא היה שם, היא
התיישבה וציירה להנאתה. פתאום, הבחינה בבחור מתיישב מולה
בשולחן, היא כבר ידעה שזה הוא, היא כבר זיהתה את הריח המאיים
שלו והרגישה איך היא מתחילה להיחנק. הרימה את עיניה, קווצה
פיה, ובמן ציוץ אמרה: "תקום, תתרחק, ותצא מן המקום ולעולם אל
תפנה אלי שוב." " עכשיו סקרנת אותי ואני חייב להישאר, אני אמנם
בעל אף ארוך במיוחד אבל זה רק מחזק את העקשנות. אני יוסי,
ואת?" היא קמה מהכסא, אך מייד תפס את כתפה הרזה בידו הגדולה
והושיב אותה בחזרה על כסא "הנידונים". ועכשיו, כבר במבט שונה-
רציני: "את לא הולכת, הבנת אותי?... איך קוראים לך?" " אור"-
אמרה בקול מפוחד ושוב עיניה החלו להתמלא דמעות, "לא! את לא
עושה את זה! את עכשיו תקומי ותלכי אחרי יפה, הבנת?" אמר יוסי
בקול שקט אך תקיף, "כן"- לחשה. וכך היה, הם יצאו מבית הקפה אל
הרחוב המחניק, האחיזה שלו הכאיבה מאוד אך היא הייתה משותקת
מלהילחם. היא הלכה אתו אך בעצם עם עצמה, היא לא ראתה לאן וכל
הדמויות שעברו לידה התמזגו יחדיו לכתם לא מוגדר וחסר משמעות.
ובום! ברגע ששחרר את ידה כאילו התעוררה ומצאה את עצמה בחדר
מעונות מבולגן. הוא תפס בידו שד אחד, מעך אותו ומשך- כאילו
בודק סחורה, "קטנים, אבל אפשר להסתדר, למצוץ את יודעת?" היא לא
יכלה לענות לו, היא השתתקה, איך תגיד לו שבחיים לא באה במגע
מיני עם בן אדם? הוא לא יאמין במילא, מה היא תעשה? אז הנידה
ראשה לחיוב... בשניות הבאות הגיעה להחלטה שעדיף לה לשתף פעולה,
סוף סוף היא תזדיין ומה אכפת לה בעצם? הוא נראה בסדר, סטודנט
ככל הנראה וזה לא שהוא אנס אמיתי... ברגע שההחלטה נלקחה היא
כבר הייתה על ברכיה, מנסה להבין- איך בדיוק הכוסיות האלה
בסרטים הכחולים מכניסות את הדבר הזה לפה? מנסה להיזכר מה בדיוק
הן עשו שם, שגרם לגברים שהיו אתן לעוות את פרצופם עד שזה כבר
היה מצחיק! "תיזהרי! כלבה! מה את עושה?! אני אוציא לך את
השיניים אם צריך יא זונה!" והיא נזהרה... לאחר שהבין שאין למה
לצפות ממנה, הוא תפס אותה, הרים אותה וזרק אותה על המיטה עם
הפרצוף בכרית "שלא אראה אותך לפחות יא מכוערת!" הפשיט אותה
ממכנסיה, הזיז את התחתונים הלבנות לצד, זיין אותה פחות מדקה,
גמר בתוכה, הרים את מכנסיו והלך.
היא נשארה לבד, לאחר כמה דקות בידיים רועדות החלה למשש את אזור
הואגינה, תחילה חשה כאב ואז מצאה את הנקודה הזאת שאם הייתה
לוחצת עליה עם הידית של הכסא זה היה עושה לה נעים, אבל עכשיו
זה היה נעים במיוחד, אז נגעה בה וליטפה אותה בתנועות סיבוביות.
היא גלגלה את עיניה ומגרונע פקע קול משונה, מן נהמה שכזו,
כאילו באותו רגע השתחרר שם איזה בורג שמלכתחילה לא היה במקומו.
לאחר הנהמה היא פקחה את עיניה, תחילה גיחכה במבוכה ואז הביטה
סביב והבינה שהיא בעצם לבד. לאט לאט הגיחוך הפך לצחוק, תחילה
מטורף משהו, ואח"כ כבר רשע, נחשי... כך היא ישבה שם - צחקה
וצחקה ופתאום פניה נהיו רציניות, שונאות, מבטה הפך להיות ריק -
כמו חור שחור, הוא לא נמשך כבר לשום דבר. היא קמה מהמיטה כפי
שהייתה, כמהופנטת, יצאה מהחדר, ערה במסדרון, עלתה, עוד מסדרון,
עוד אחד, עליה ומדרגות נוספות והנה הגיעה לגג, התקרבה בהחלטיות
לקצה ואפילו לא עצרה לשנייה, צעדה אל האויר הצח, אל החופש,
ותוך שנייה התרסקה על המדרכה.