לפעמים, כשקר לך ואת מרגישה בודדה, את מתכנסת אל תוך עצמך
ומודה לאלוהים מליון פעם שאת חיה. כי היית ככה קרובה לסיים את
חייך בגלל הדכאונות שלך. והכאב הזה, הוא כל כך מוכר לך. תחושת
האובדן והבדידות מחלחלת לתוכך. את בוכה, וזה כואב לך, מי כמוני
יודעת. את אוהבת את הכאב הזה, הכאב המתקתק הזה, זה שאת נהיית
חולה ממנו, רועדת ממנו... את תמיד אומרת שזה נותן לך כח. שזה
מחזק אותך. החיים שלך מתפוררים לך בין הידיים ואת אפילו לא שמה
לב. את חיה בתוך בועה, את חושבת שמגיע לך הכל, שאת מבינה יותר
מכולם.

מבקשים ממך להתחבר לעצמך, לחזור למוטב, תאהבי את עצמך, תחיי.
אל תחכי לטוב כי הוא לעולם לא יגיע! הייתי שם, אני מבינה
לליבך, יודעת כל מה שאת מרגישה, אני כאן לידך. את מה שלא תאמרי
אני אשמע, לאורך כל הדרך, תמיד איתך. תבכי, תוציאי הכל, תצעקי,
את חייבת. זה ישחרר אותך.

את יכולה להנשא שנית, להתאהב, להיות כביכול מאושרת, אבל את
לעולם לא תשכחי, ותמיד בלילה, כשתלכי לישון, יחזרו התמונות
מהעבר וישתלטו על מחשבותייך, הן לא יתנו לך מנוח, את לא תוכלי
לברוח, את כלואה. את לא מודעת לנזקים שאת עושה! האובססיה הזו
אוכלת אותך מבפנים, ואם לא תעצרי את זה עכשיו זה יגמור אותך.
תתמודדי. תחזיקי חזק ותשלטי על החיים שלך. כי כרגע, הם שולטים
עלייך.


מונולוג שצריך להקריא אותו עם תוספות של משחק