הכנסתי את המסטיק לפה וטעמו המתוק התפשט לו אט אט, מחלחל
בי ומעורר את הציפייה הנוגה, הגעגועים ההולמים עד כאב, את קרני
השמש המשתחלות דרך צמרות העצים. האבנים תחת גופי, את צבעי
העלים הנושרים בסתיו ורשרושם העדין לאחר שעזבנו אותם לנפשם,
כאילו מודים הם על החלטותינו הפתאומית להמשיך הלאה.
עץ האורן מתנדנד לו מול עיניי על המראה וריחו המהול בטיפת אמת
וים של זיוף, מדגדג את אפי ומזכיר לי שצריך להיפטר ממנו
בקרוב.
מילות השיר מחזירות אותי שנות אור מכאן, "זה לא טוב, זה לא
ממלא אותי...", איך פעם הסתכלתי עליו אחרת.
הזבוב המסכן מנסה לשווא לצאת מחלל המכונית הטעון וחלונותיו
סגורים בעיקר בגלל המזגן וקצת בשל החוסר רצון להתערבב עם כל מה
שמסביב. חוסר האונים...
אולי גם לו כבר נמאס.
אדום.
אני כבר לא זוכרת, הוא שלי, שלך, אולי אפילו של שנינו.
והמסטיק, נגמר לו כבר הטעם.