השמש זרחה, והיא קמה לעוד יום.
נגשה למקלחת, שטפה פנים, צחצחה שיניים, ונכנסה להתקלח.
אחרי שהתלבשה, מזגה לעצמה כוס קפה-שוקולד, ונשמה לרווחה.
זהו.
כל שנותר לחכות זה ל-06:35.

עכשיו היא באוטובוס. מנסה להירדם, קצת להחזיר לעצמה שעות שינה
אבודות, אבל ללא הצלחה.
היא בהתה בחלון וצפתה בעצים, בציפורים... והנה האוטובוס עצר
ברמזור לעוד אור אדום.
לפתע דלת האוטובוס נפתחה, והיא שמעה מקדמת האוטובוס קולות
עמומים במקצת:
"אתה מהר וגיא?"
"לא... אבל אני חייב להיכנס. בבקשה רק תיתן לי להכנס!"
היא השעינה את ראשה מעט שמאלה, כדי לראות מי מתקדם במעבר.
מה?... לא... לא יכול להיות שזה הוא...
"היי..." הוא אמר בחשש.
"מה... מה אתה עושה כאן?"
היא חייכה.
"הייתי חייב לדבר איתך."
היא הורידה את התיק שלה מהמושב שלידה.
"בוא, שב".
הוא התיישב.
"עינב, אני... אני אוהב אותך כל כך... אני לא מבין איך יכולתי
להתייחס אלייך ככה... אני... אני כל כך מצטער..."

אור ירוק.
האוטובוס ממשיך בדרכו לבצפר...

שיעור שלישי, אנגלית.
ראשה צנח לשולחן על שתי ידיה, בנסיון להירדם. היא מצמצה
בעייפות.
דפיקה על הדלת.
כל הילדים צעקו, "פתוח!!" והדלת נפתחה.
מהמקום בו ישבה, לא יכלה לראות מי היה בדלת. אבל הקול בהחלט
נשמע לה מוכר...
"אה... שלום... אה, אני יכול שניה לדבר עם עינב?"
"זה אמצע שיעור." העירה בכעס המורה.
"אני יודע, אבל... זה חשוב..."
המורה נאנחה.
הוא פסע לאמצע הכיתה, ותפס את מבטה המופתע.
"דניאל!! מה...?"

"עינב! תתרכזי במחזה! אני לא עושה בשבילך את הבגרות!"
"מה? אה. טוב. כן... מצטערת..."

שיעור אחרון. תיאטרון.
יופי, לפחות קצת אקשן, משהו שיעיר אותה טיפה...
המורה אילצה את כולם לעמוד במעגל, ולשחק משחק מטופש. לאחר מכן,
הטילה על התלמידים להתחלק לקבוצות של שלוש-שלוש, ולהעלות קטע
על הבמה.
חצי שעה אחר כך היא עלתה לעשות תקטע שהיתה צריכה לעשות על
הבמה, באי-חשק מובהק.
ראשה היה יותר מדי טרוד בדברים אחרים... דמעות כבר כמעט
והתפרצו ממנה, אבל היא הכריחה את עצמה להתעלם מההרגשה שליוותה
אותה עוד מאז ועלתה על הבמה.
בעוד היא משחקת על הבמה הקטנה, הוא נכנס מהקצה השני של כיתת
התיאטרון.
טיפה המומה, עצרה לשניה, התעשתה על ההלם שהיכה בה והמשיכה את
תפקידה.
הוא בשלו, המשיך לעמוד שם מאחורי ה"קהל" [שבעצם היה שאר
התלמידים], והביט בה משחקת, וחייך.
כשסיימה את שלה, ירדה מהבמה, לא מורידה את מבטה ממנו אף לא
לרגע. בעודם מוחים כפיים, ניסו התלמידים לראות במה המבט שלה
תקוע, והסתובבו אחורה וראו אותה מתחבקת עם איזה אחד לא מוכר.
"דניאל!.."
"עינב!"
"דניאל!"
"עינב!"
"עינב!"
"אה...?"
"הלואו?? פוקוס? חברים שלך על הבמה מה אין לך טיפת כבוד??"
"מה?.. אה. אה, סורי, חלמתי בהקיץ לרגע... ממש ממש סורי..."
מבטיהם הזועם של המורה לתיאטרון ושאר התלמידים פנה ממנה
והלאה.
היא הרגישה מבוישת כל כך.
חברה שלה בהתה בה במבט מוזר. "תגידי, את בסדר?"
"כן... כן..."

ההה... סוף סוף, חוזרים הביתה.
הנה, היא עולה על ההסעה חזרה הביתה. היא תמצא לה מקום  לשבת
בו, ותיסע ישר הביתה. אולי אפילו תנסה לישון, ככה שהנסיעה
תעבור יותר מהר.
האוטובוס התחיל לזוז.
ההה.
נוח.
האוטובוס פנה לצאת מהבית-ספר, והיא כמעט ונחנקה כשראתה את
דמותו בשער היציאה, עם תיק בית-ספר על גבו.
האוטובוס המשיך.
לא, זה לא יכול להיות הוא.
נאא.

והיא נרדמה, כשראשה ממשיך לדפוק את שמו.
הנסיעה עברה לה מהר, והיא הודתה לאלוהים על כך...

בערך בשתיים וחצי בלילה, היא החליטה שלא משנה מה היא חייבת
להירדם, כדי שלא יהיו לה שוב הזיות מוזרות. היא נשכבה במיטתה,
פרשה על עצמה שמיכת פיקה מצועצעת, תמכה בראשה בשתי ידיה ובהתה
בכוכבים בחלון שבקיר שממולה.
זהו. היא לא צריכה לדאוג...
מחר השמש תזרח לעוד יום חדש.