בפרוץ שנת 1922 הלכו ונפוצו בקרב החוגים בהם השתתף אבי בשורות
על שקורה מעבר לים, אצל הסובייטים. אבי היה איש ספר, דעתן וחבר
במפלגה הקומוניסטית האמריקאית. כשהיינו משיחין בשעת ארוחות
הערב אבא היה נוהג לשאת נאומים נלהבים על לנין חבוש הקסקט
שאחראי לכך שחזונם של מרקס ואנגלס קורם עור וגידים. ובאמת, ארץ
הסובייטים הדיפה מסיפוריו של אבי ריחות משכרים של עולם טוב
יותר, בו כל בני האדם שווים, האנשים עובדים למען תפארתה של
הארץ ומניעים בשיתוף פעולה אידיאליסטי את גלגלי המהפכה, שיבוא
היום, כפי שטען אבי, והיא תכה בעולם כולו. ברקע המשפחתי שלנו
האידיאולוגיה ''מעבר לים'' לא הייתה עוד סמנטיקה תפלה, אלא דרך
חיים - פשוטו כמשמעו. אבא גדל מרקע עני ומרוד, וכאחד שצמח
מאשפתות ועלה לגדולה מוניציפאלית - התודעה והרוח הפרולטריונית
הייתה נטועה בו חזק, גם על רקע הקפיטליזם האמריקאי הגועש.
כל אדם שנקלע אל ביתנו, אם בטעות ואם בכוונת מכוון, מצא את
עצמו בן שיח, ספק מאולץ ספק לא, של אבי שהיה להוט להפיץ את
הבשורה - חדור מוטיבציה להראות כי הדבר ניתן לביצוע גם במישור
הפראקטי ולא רק בזה הרעיוני. כילד, נחשפתי רבות לנאומיו של אבי
(נאומים אותם נשא לעיתים כשאני היחיד בקהל) בסלון המשפחה, על
כוס תה מהביל ועיתוני היום. בגיל כה צעיר, כשהדעת, הרצונות
והמאוויים נמתחים כמו מסטיק בידי היוצר - אבא הטביע בי את
חותמו בצורה הקשה והפאנטית ביותר שיכל. קראתי את הקפיטל בגיל
8, שיננתי אימרות שפר אידיאליסטיות של מהפכנים רוסים שאת שמם
אף לא יכלתי לבטא, והאמנתי בכל ליבי כי עולם ישן עדי יסוד
נחריבה.
אמא ניסתה לצאת חוצץ ולהראות את הצד השני, הסוציאליסטי
והשיוויוני, אך עם זאת הרגוע יותר - אך ידו של אבא הייתה על
העליונה. בין נעיצת מזלג בקציצת בשר לבין לגימת סיידר תפוחים
הייתי נחשף הלוך וחזור לנפלאות הפוליטבירו עד כי לפעמים הארוחה
נעשתה מטרד במקום הנאה צרופה. אבא סיפר על הקומסומול, על כך
שילדים בגילי צועדים במפגני כוח מסודרים ומרשימים ונותנים את
כוחם בכמותם, אבא סיפר על שיתופיות, עזרה הדדית, איכרים
שעובדים עקב לצד אגודל למען כל קצוות הארץ הענקית שמתוחה לה אי
שם בצד השני של הגלובוס, ואני ניסיתי לתחם ככל יכולתי את
האימפריה הענקית שנשתרעה בדמיוני אל תוך מציאות העיירה הקטנה
שלנו.

קצת לאחר מהפכת אוקטובר הפך הבית למרקחה. אורחים חשובים (לי הם
נראו חשובים מאין כמוהם) הגיעו להתעדכן מעיתונים מחוץ לארץ
שבישרו ביתר פירוט על המהפכה המתרגשת ובאה, האזנה לתשדורות
מארץ הסובייטים הפכה לעניין שבשגרה וסנט פיטר הפכה קרובה
לליבנו פי כמה מצרות היום יום באלאבמה.
קצת לאחר שלנין נשא את אחד מנאומיו באחד מכינוסי המפלגה בחרקוב
שבאוקראינה, החלטתי גם אני לפתוח את פי לראשונה בעניין החשוב,
ולהוציא החוצה את שאגרתי בתוכי במשך שנות עיון, האזנה וגיבוש
דעה. אבא חשש. יכולתי לראות על מבטו הקפוא ועל תווי פניו
המלאכותיים כי הוא חושש שמא לא הטמעתי דיו את החינוך
הרדיקלי-פנאטי, בו האכיל אותי בכפית במשך שנים כה רבות. הייתי
בן 15, כמו בקבוק דחוס במים שמחכה לשחרור הפקק.
הפקק השתחרר בארוחת הערב, כשאמא הגישה את העוף הרגיל, עם
התיבול הרגיל, ביום הרגיל - שלישי. קמתי, רכנתי מעל השולחן,
מפנה את מבטי הנוקב לעבר אבא והרמתי כוס סיידר לחייו של לנין
מחייה המהפכה ודז'רדז'ינסקי גיבור מלחמת האזרחים - ניצוץ דלק
בעיניו של אבי, סוף סוף הגיעה מנוחה לליבו - החינוך עליו שקד
כל ימי חייו נחת אל זרועותיו כפרי בשל. ללא שום קטליזטור, ללא
שום טריגר - פשוט ביטוי טהור ויותר לאמונה שלמה בשיתוף,
בדיקטטורה של הפרולטריון, ובחיסול המעמדות והשטן הבורגני.
ככל שנקפו הדקות והפכתי לבן שיחה לגיטימי, כך הרגשתי כי כל מה
שאגרתי בתוכי במשך שנים של האזנה עובר לפן המעשי. הרגשתי דחף
בלתי נשלט, מעין רעד ועווית שזעו בכל שריר מגופי, להצטרף
לשורות המפלגה, ואולי ביום מן הימים לנסוע בעצמי לרוסיה
ולהגשים את האידיאלים עליהם גדלתי (אף כי מחשבה זו לא הועלתה
ולו פעם אחת מפי אבי).

אבא נפטר בגיל 45 מסיבוכים של דלקת ריאות ואני ואמא נותרנו
לבדנו. היינו נטע זר באיזור בו קודשה מצוות פרו ורבו בצורה
הקיצונית ביותר. התא המשפחתי שלנו היה משך שנים מושא
להתלחששויות והסקת מסקנות חפוזה, וכרגע, עם לכתו של אבי, דומה
היה כי השכנים מצאו את פתרון החידה לה כה שיוועו בעבר (דומה
שאונו של אבי העסיק אותם אף יותר מקשיי היומיום).
עם פטירתו של אבי עברתי טרנספורמציה מהירה מבחור צעיר ודעתן,
אך עם זאת פסיבי, לפנאט אידיאליסטי חסר מעצורים, עם השקפת עולם
בגיל בו חבריי אף לא ידעו לאיית את צמד המילים הזה. הרצון לשמר
את מורשתו של אבי, ותוך כדי כך להחיות את עצם קיומו בבית שנותר
כעת ריק יותר מתמיד, גרמה לי לקבל את כרטיס החבר שלי במפלגה
הקומוניסטית האמריקאית עוד בטרם מלאו לי 16.
הכניסה למעגל החברתי המצומצם באיזורנו הייתה קשה מנשוא. מנער
שהתרגל לבלוט בבדלנותו על רקע השמרנות הכפרית והפרוטסטנטיות
ההדוקה וללמוד לאהוב את השונה - גיליתי שבועידות המליאה
התכופות הייתי כמו כולם - שונה מאחרים. בין זקני המפלגה
המנומנמים, לועסי הסיגרים והטבק הזול החנוטים בחליפות שאבד
עליהן הכלח הששים אלי קרב עם הקפיטליסטים, רוח הנעורים שלי
נראתה כמקסם שווא ותו לא. כמי שכפאו שד, נהגתי לשתוק ולהעביר
את זמני בועידות בגלגול עיניים אל שיפול החדר שנראה באותם
רגעים גדול מכפי שהיה באמת.

ג'ון היה המנהיג - הרוח החיה מאחורי התנועה כולה. בנפה הדרומית
של אלאבמה הוא היה אגדה - אידיאליסט ואדם חריף עם השקפת עולה
סדורה ובינארית של שחור ולבן. בכדי להתערות בחברה מסוגרת
וותיקה כמו זאת, חייב חבר חדש לרכוש לעצמו בעלי ברית מהר ככל
הניתן. למזלי, בעל הברית שלי היה ג'ון. הוא ראה בי את העירנות
והמרץ שהיו כ''כ חסרים אצל מרבית חברי המפלגה, והחל לזמן אותי
לשיחות רבות - תחילה בחופזה באחת מפינות החדר, ובהמשך בחדר
סגור על כוס קפה וסיגריות משובחות. ראיתי בג'ון את דמות האב
שחיפשתי מאז פטירתו של אבי - ואכן, היו בהם מן המשותף; אף פחוס
ונשרי, הקפדה על לבוש הולם ומכובד, עיניים שחורות נוקבות
ומשרות אימה, ומעל הכל כריזמה ומנהיגות שקטה שבלטו לעיני כל.
לכן, כשהציע את ההצעה שנפלה בעבר על מספיק זוגות אוזניים
ערלות, הייתי להוט לקבל אותה על עצמי - ספק בכדי להרשים את
מיטיבי, ספק בכדי להגשים חלום ילדות.
כעבור מספר ימים של תכנון, התארגנות ושיחות עם אמא המודאגת -
הייתי בדרכי לרוסיה על אוניית סנט אנדרו. לאחר מסע מפרך שארך
שבועות רבים הגענו לנמל לנינגרד אל ארץ הסובייטים, אותה ארץ
שנשתרעה בעבר כה רבות כמפה מעומלנת על שולחן חלומותי, נגלתה
לעיניי לראשונה.
אחרי שעברתי את המכס נשמתי מלוא החופן את ריחה של עיר הנמל,
בעבר מקום מושבם של הצארים ששלטו על רוסיה זה מאות בשנים עד
המהפכה המיוחלת, וחיפשתי דרכי אל השגרירות האמריקאית להסדיר את
הויזה אותה החתמתי לפני הנסיעה בדלפק היציאה בחברת המספנות.
השגרירות הייתה ונותרה שוממה מאז פתיחתה מחדש מספר חודשים קודם
לכן. יכול היית לעבור יום שלם כשומר על השגרירות מבלי להתקל
ולו באדם אחד העובר את סף הדלת אל סניף הקפיטליזם ואל מעוז
הבורגנות. מה שהיה ידוע לכל, היה נסתר מעיניי - עיני אדם מכושף
מהגשמת חלומו ומפוטם מאידיאולוגיה - הצ'קיסטים. הצ'קה, המשטרה
החריגה, זרוע משרד הפנים. כציידים המחכים לטרף, כפי שלמדתי
בדיעבד, היו מחכים הצ'קיסטים, תמיד בזוגות (בדיחות אומרות כי
האחד נועד לשמור שהשני לא יכנס לשגרירות), למרגלים שהיו נכנסים
לשגרירות האמריקאית. שכן, מי נכנס לשגרירות אמריקאית באמצע
לנינגרד אם לא בכדי להחתים דרכון של לך תדע איזו מדינה, לקבל
כמה מאות רובלים ולהתחיל לצוטט לדז'רדז'ינסקי וסטאלין ולהניח
אילתורי חומר נפץ במוזוליאום של לנין...
כשיצאתי, נינוח, מוכן לאגור לתוכי את ריחות העיר, להוט לחזות
במאמץ השיתופי עליו שמעתי כה רבות בעבר, אחזו בי לפתע ידיהם של
שני הצ'קיסטים החסונים והובילו אותי במהרה למכונית שלקחה אותי
משם אל עבר לוביאנקה, הכלא המרכזי של הבירה הסובייטית -
מוסקבה.
החקירה הייתה החלק הקשה והטראומטי ביותר - פחות בגלל ייסוריה
הבלתי ניתנים לשיעור וכימות, על סף גבול היכולת האנושית; הרבה
יותר בעקבות התדהמה, ניפוץ חלום הילדות על העבודה הפיזית, חיי
השיתוף והקמת העולם החדש והתמיהה על כך שדווקא לי, מכולם (שכן
הרי כל השאר שנלקחו לחקירה באותו יום עוד קוטלגו אצלי כאשמים
שחטאם לא מוטל בספק), נטפלו סוכני הצ'קה.

אל החדר נכנס סוכן מצולק כשבושלאט - מקטורן ארוך שרוולים עשוי
מכותנה - לגופו. הוא הידק את הסיגריה הבוערת במאפרה המאובקת
ונשף את שאריות ריחות הטבק הזול ישירות אל פני, דפק בחוזקה על
השולחן, התרומם מכסאו ופלט צווחה נוראית. התמצאותי ברוסית אותה
עת הייתה מצומצמת ביותר - אך הטון היה אוניברסלי ונוראי ולא
יכולתי להמלט ממנו. מספר שניות אחרי הצרחה הרגשתי כאב חד בירך
ולאחריו עוויתות מתמשכות של רעד בשרירי רגל ימין שלא פסקו גם
שעות אחרי סיום החקירה. נאנקתי מכאבים, התקפלתי מיסורים על
הכסא בעוד הבוס ממשיך לצווח טרוף חימה כשנתיזי רוק ניגרים
משפתיו כאשדים סוערים. אחרי סדרת הצעקות הגיעו עקצוצים נוספים
בשרירי הגב והידיים ולאחר מספר שניות של התנודדות על הכסא
נפלתי לרצפה כבול עץ.
באותם רגעים בהם הישות הדואבת נאחזת בכל שביב נורמאליות במירוץ
הנוראי אל הבלתי נמנע - נהגתי לדמיין את אבי נכנס אל חדר
החקירות, ומצוהר החלון הנפתח וממנו בוקעת אלומת אור של ישועה,
מגיחים ראשי הפוליטבירו, איתם הספיק כבר אבי להתרועע מאז הגיע
לרוסיה כדי לדאוג לשלומי. אבל אבא לא היה, ודיוקן המנהיג שהיה
תלוי על הקיר היה רחוק מלעזור לי.

מסכת העינויים הייתה איומה ונוראה. האורות בחדר דלקו ללא הפסק,
בכניסה לחדר הופקד שומר חמוש במטרה למנוע מהאסיר לעצום את
עיניו, החלונות הפותחים קראו לכל הרוחות הקפואות של מוסקבה
לחרוך את עורי בסכינים מחודדים. בגדי הסחבות שלבשתי לגופי נראו
באותם רגעים כבגדי הדחליל שעמד אצלינו בגינה מאז שחר ילדותי -
הייתה זו הפעם הראשונה שנזכרתי בערגה בילדותי מבלי שברקע ביצבץ
שפמו של סטלין, כובע הקסקט של לנין וחדות לשונו של טרוצקי - מי
היה מאמין שאחרי ימים מספר ברוסיה אשכח את מה שגדלתי עליו במשך
שנים מרחק אלפי מיילים משם. המחסור בשינה השפיע עליי בצורה
קשה. שלושה ימים ללא שינה העלו במוחי שברי תמונות וחלקיקי
זכרונות - החל מנדנדה חלודה ועד לתבשיליה של אמא, וכל מהות
קיומי הפכה לבליל רטרואקטיבי.
ביום הרביעי נלקחתי לחקירה שנייה. הבוס היה שם, נמוך קומה, יד
שמאל מנוונת ואותו מקטורן ארוך שרוולים מגוהץ ומעומלן. על אחד
הדרגשים הטחובים בפינת החדר הונחו חגורות עור חומות עם חלוקי
נחל משובצים על קצוותיהן. כשהתעכבתי על החגורות במבט מצונף
ומלא חרדה גיחך הבוס מתחת לשפמו המקוצץ וטען שאין מה לדאוג,
וכי עוד מעט אזכה להרגיש זאת על בשרי. טאח. טאח. טאח. טאח.
המכות צרבו על גופי וצעקותיי פילחו את האוויר הדחוס והעומד
בחדר המוסק. העינויים היו בלתי ניתנים לתיאור. אגב צקצוק
שפתיים והטחת קללות שכללו את המילים ''בורגני'', ''אויב העם''
ו''מרגל'' הוכיתי בגבי עד זוב דם, כשידיי מורמות כלפי מעלה
ואני נתלה בין שמיים וארץ על עמוד מתכת שנתשרבב מן התקרה.
בסיומו של העינוי, שיותר משרומס את הכוח הפיזי, מרטש את הנפש
לעיסה רכרוכית חסרת עמוד שדרה, עד כי המעונה היה חותם על כל
דבר. הואשמתי בריגול ונשלחתי לארכיפלג סולובצקי - תשלובת מחנות
העונשין הגדולה אותה עת. אחרי שהשופט עיין בתיק במשך 4 דקות
שלמות, גזר את חיי כאסיר פוליטי בחוג הארקטי לתקופה של 25 שנה
- העונש הכבד ביותר. עונש מוות היה תקף אותה עת, אך באותם
רגעים, כשהנשמה מרוצצת לרגלי קלגסי הצ'קה ואגרופי הברזל
הסטלינטסים, הרצון לחיות נעלם כלא היה והסיוט והפחד שנטמע בנפש
במספר ימים בלוביאנקה הארורה גורם לנפש לקוות לחדלון.

הקרונות (סטוליפינקה) בהם הועברנו, עשרות הגופים שהתערבלו לכדי
מערבולת אחת של עצב אנושי כללי, הן מהסוג שבמדינות מתוקנות היו
כבר חורגות מהתקן המאשר להעביר בהן בקר. רצפת העץ הרקובה
והמבאישה, מנוקדת בכתמים ירוקים של טחב, חרקה מתחת לרגליים. על
דרגשי עץ מסריחים וצפופים שלא בודדו כלל את גופנו מהקור המצמית
של החוג הארקטי והתאימו ל-10 אנשים (בהנחה ואכן נצא מתוך נקודת
ההנחה שקרון רכבת שכזה מסוגל לשמש בני אדם) לכל היותר, וודאי
לא לעשרות, כפי שהיינו. אם רצית להתפנות, לא היה היכן, ולשם כך
ניתנו שתי הפסקות שרירותיות ביום למען עשיית צרכים שנועדו
כנראה לכוון גם את המערכת המתקתקת של חילוף החומרים, ולא רק את
הנפש. מי שלא יכל להתאפק ולא בחל באמצעים היה מטנף את מכנסיו
ומסתכן בדיזנטריה. אלו שיכולת האילתור אצלהם מעט גבוהה יותר,
היו פוערים חור קטר ברצפת הקרון הרקובה בעזרת רקיעות תכופות עם
פרסות כף הרגל, ומטילים את מימיהם דרך החריץ שפתחו. אך אליה
וקוץ בה - חור שנפתח בשביל צרכים, לא נסגר כשמסיימים - הקור,
שגם כך היה בלתי נסבל, הפך לקשה מנשוא.
ארכיפלג סולובצקי הורכב מארבעה איים עיקריים - סולובצקי,
זאיאצקי אוסטרוב, בולשאיה מוקסאלמה ואנצר המרוחק ביותר. קווי
המתאר של מחנה הריכוז סולובצקי בלטו לעין המזוגגת מהקור המצמית
כמו לפיד אש - חומת האבן המקיפה את הקרמלין, בניין הנזירים מן
המאה ה-15 שכיום משמש, כפי שנלמד להכיר חלקינו, מקום בו
מתבצעים עינויים שלא יעלו על הדעת; הרציפים הנמצאים ממערב לו,
שם עוגנות סירות דייג קטנות שבעתות שלום היו יכולות לשדר מעט
מן הפסטורליות שכולנו ייחלנו לה; ומצפון לקרמלין מרחביו
המצולקים, השטוחים והאין סופיים של הצפון הרחוק והים הלבן -
סוף העולם, וסופנו.

גלינג גלינג. גלינג גלינג. רעם צלצול הפעמון בחמש בבוקר.
הצלצול המקוטע חדר בקושי מבעד החלון, המכוסה כפור עבה, ונדם
כעבור מספר רגעים: היה קר בחוץ ולשומר לא היה חשק לצלצל יותר
מדי. כשבמסדרונות המחנה החלו להשמע הקולות הראשונים של טיפוף
מגפי הסוהרים על הרצפה החורקת, היינו אנו, האסירים, שקועים
עדיין בתרדמה עמוקה. עמוק בתוכנו קיווינו לרגעי חסד לא
אופיינים מצד השומרים והבריגאדירים הנוקשים - הרי רק אתמול
סיימנו לעבוד בחצות הליל, והרי עברו רק חמש שעות... מיותר היה
לקוות, כפי שלימדה הצרחות מעברה השני של דלת הברזל המפורזלת
והכבדה שחצצה בינינו לבין מה שפעם היינו - אנשים עם אחריות
עצמית, אך בעיקר עם מאווים לשלוט באחרים. לו היינו
סטחנוביצ'ים, פועלי המחץ של המחנות, לפחות היינו מקבלים על
עבודתנו תוספת של 200 גרם לחם, אולי קצת מרק דלוח וחסר טעם,
אבל דומה כי בכדי שאחד ממלחכי הפנכה המופקדים על חלוקת האוכל
במחנה יתייחס אליך כאל אדם נורמאלי, צריך לעבוד בצורה לא
נורמאלית.
לאחר שינקנו את הפילטר הזול ומהעוך שהצלחנו להרכיב משאריות
הנייר יקר הערך והטבק הזול שחולק אחת לכמה חודשים, יצאנו החוצה
למסדר הבוקר כשהבגדים הבלויים והמטולאים מנסים לשווא לחצוץ בין
גופנו המצומק לסופה המשתוללת בחוץ. הריטואל היה קבוע - כמה
מהמתים המהלכים, הדוחודיאגה, לא שרדו את המסדרים המתמשכים עד
אין סוף, וחלקם, כשבטנם מצומקת עד כי מטשטשים קווי המתאר
המבדילים אותה מן הגב, היו צונחים על האדמה הקרה ומיד נופלים
קורבן לביזת הפגרים של נשרי המחנה שעטו על גופם כמוצאי שלל רב.
באגדות ובמשלי עם, עם סיום מוסרט ומוקפד היטב היה מתגלה טוב
ליבו של האדם במלוא עוזו דווקא בסיטואציות טראגיות שכאלו - אך
סולובצקי אינה סרט מצויר. אדם לאדם זאב - ואם לזאב הנופל יש
מגפיים, או מצרכים אחרים שלא יסולאו בפז, אפילו טוב יותר.
בסיום המסדר, שהזכיר בצורת התנהלותו תחרות בינגו בה איתרע מזלם
של חלק מהאסירים, בצורה בלתי ניתנת לחיזוי, לא לעמוד עוד
בהרעבה השיטתית, העבודה האין סופית והתקווה ההולכת ומתמעטת עד
כי נפלו חסרי כל על האדמה - יצאנו ליום העבודה הרגיל במכרות
הנחושת והמתכת הירוקה של סולובצקי ואי אנצר המבודד.
הבריגאדיר שלנו, גרוזיני ענק ומלשן בחסד במגפי לבד שהשיג בעזרת
טחיבת הלשון לתוך חריץ התחת של אחד ממקבלי ההחלטות במחנה, היה
נוקשה מאוד בכל הקשור למילוי המכסות היומיות שיועדו לבריגדה
שלנו. כפי שציינתי מקודם, לא היינו פועלי מחץ ודומה שהמכסות
שיועדו לנו היו נופלות על ידיים ערלות גם אילו היה אלכסיי
סטחנוביץ', האיכר המפורסם שבמשמרת אחת הכפיל את מכסתו פי 10,
היה משוכפל לכדי בריגדה שלמה. מעגל החיים של המחנות היה מעגל
בלתי ניתן לפריצה - עבודה מתישה שגוררת עייפות כרונית, פירורי
אוכל מרקיבים ובלתי ניתנים לעיכול שימרו את הכוח הפיזי הדל
ושעות השינה המעטות היו כמו משככי כאבים לסוסים המוזרקים לבן
אדם - היה בלתי אפשרי להמלט מהטשטוש.
לאחר שנות עבודה במחנות, תוך כדי תצפית על אנסים, גנבים,
רוצחים, רמאים, מלשינים, אנשים שבטוחים כי חלה טעות בעצם מעצרם
וכי יש להשאר אזרח סובייטי הדוק ומאמין עד שהאור יופיע בקצה
המנהרה, אידיאליסטים שפיארו את נחיצות העבודה הפיזית למען
תפארתה ובנייתה המחודשת של המולדת, נשים דתיות שסירבו להשתמש
במקלחות של השטן הסובייטי, אזרחים קומוניסטים משאר אומות העולם
שנפלו קורבן למוח קונספירטיבי ולשגעון גדלות פסיכותרפי של אדם
קטן עם מדינה גדולה - יצאתי. כשהסבתי לבית הקברות של אלבמה
בשנות ה40 המאוחרות, להעלות לקברו של אבי לראשונה מאז נכלאתי
והשתחררתי מאחיזת הצבט של מקלחי הפרולטריון, חלפה במוחי המחשבה
- נקודת אור אחת הייתה לה, לברית המועצות, בין סבך החושך
וערפילי האימים של תקופת הטיהורים של שנות השלושים. שם כולם
שווים - שם גם אני, אפרו אמריקאי, הייתי מסריח בשבילם כמו חרא
יהודי ציוני עם אף בולט, באלטי עם תווי פנים מאורכים, מערב
אוקראיני עם תודעה לאומית, קווקאזי בריון עם שיניים מוזהבות,
מחבל פוליטי שלא פינה את השלג בצורה מניחה את הדעת, טרוצקיסטי
(טוב, אולי לא טרוצקיסטי), מנשביקי, יפני או טטארי. בארצות
הברית, אני עדיין מסריח, אבל הבושם הלבן של הצדק הקפיטליסטי
מחניק אותי הרבה יותר משדות הקרח האין סופיים של סולובצקי - שם
מתה אידיאולוגיה אחת, אך צמחה לה אחרת. במקום בו הנפש חדלה
מלהתקיים, פורסת כנפיים החזות החיצונית והיא, ורק היא, מה
שנשאר לאדם הכלוא. במקום בו חדלה הנפש מלהתקיים הרבה אחרי
שחודלת החזות החיצונית - כבר לא נשאר דבר. אני, אלכסנדר
דנאוור, כלא מיסיסיפי, אגף סי (או בשמו הלא רשמי: ''אגף
השחורים''), מקווה כי מכתב זה יגיע למערכת העיתון בהקדם
האפשרי.