כשהכרתי אותו פעם, הוא אמר לי "כל רגע שאת לא אוהבת באמת הוא
רגע מת." זה הכניס אותי לשיגעון כזה שחייבים לאהוב כל הזמן.
"האהבה אינסופית," הוא היה נוהג להגיד לי, ואז חשבתי שהאהבה רק
יכולה לשחרר לחופשי. לא הבנתי שהיא מסוגלת לעשות עוד הרבה
דברים, כמו למשל  שעצם ההבנה שלאהבה יש יכולת לשחרר אותנו
לחופשי, היא זו שכובלת אותנו לכיסא. כי כשאנחנו רוצים לאהוב
ולא מצליחים לאהוב כמו שאנחנו מקווים, אנחנו מתאכזבים מעצמנו,
לא יכולים להסתפק בפחות, תמיד דורשים מעצמנו עוד ועוד, תמיד
שואפים להכי טוב והכי חזק - קצת כמו בסם. זה מה שמפחיד אותנו,
להתמודד עם משהו שמטיל צל כל כך גדול. בכמה חודשים של לפני סוף
הצבא, נפתחתי בטוטאליות, בבת אחת... אני חושבת שזה עשה קצת
טראומה עבור הגוף שהיה רגיל לחיות כל כך הרבה זמן באותה הדרך
וזה מה שגרם לו להיסגר לגמרי מחדש.

הרגשתי שאני לא מממשת את המשפט שהוא אמר לי אז, "כל רגע שאת לא
אוהבת באמת הוא רגע מת". היה לי רע כל כך. התעוררתי בבוקר,
הבטתי בנקודה לבנה שעל הקיר והתאחדתי איתה. פשוט לא היה לי כוח
לכלום. לא לחיות, לא למות.

יום אחד קמתי בבוקר ורצתי לצוק הכי גבוה. נעצרתי קרוב לקצה.
לאהוב - כן, אבל מה זו אהבה? לקפוץ, כל כך רוצה לקפוץ. נושמת
את הים של ביום של חורף. ריח מלוח מדגדג באף. עוצמת עיניים,
מקשיבה. רוח שורקת משחקת לי בשיער, פורעת אותו לימין ושמאל,
מלטפת, מבקשת ממני לנשום. יותר מדי אוויר מגיע מקדימה... אוחזת
ברגבי עפר של הסלע שמאחוריי. ופתאום שקט. הרוח דוחפת מאחור,
מעודדת, צועקת לי לקפוץ. אני שותקת, טיפה מפחדת. ועוד גל כחול
מתנפץ על הסלעים שמתחתיי, נשבר לאלף ושניים רסיסים של תקווה.
בשמיים, שלוש קרניים מנסות לפלס את דרכן מבין עננים כבדים,
ועוד כמה ציפורים עפות ברכות, בקלות - כאילו היו חולמות. אני
מביטה בהם ונחלשת.

או אולי דווקא מתחזקת, עושה אחורה פנה, מביטה בזלזול ברוח
ומוציאה לה לשון. "את יכולה ללכת לכל הרוחות," אני מסננת לעברה
ופונה חזרה למקום שממנו באתי.

הבית שלי ברחוב צדדי שאף אחד לא מכיר. לא מזמן הגעתי אליו.
בהתחלה הוא היה נראה כמו טירה אפלה, עם כמה קורי עכביש בפינה
וחתול שחור ששומר על דלתה. סופסוף הגיע היום, אני מחליטה. יש
זמן, אני חושבת כשאני פותחת את התריסים, "יש זמן, כל מה שאת
צריכה זה לבנות לעצמך סדר עדיפויות. הגעת לבית, ששנים לא היית
בו. תפתחי אותו לאט לאט, קודם חלונות, אח"כ תריסים, נקי את
האבק, סדרי אלבומים, נערי שטיחים, הורידי את הבגדים מהארון.
תני לשמש לחדור ולחמם אותך..."

אז היום אני פה. הפסקתי לחפש עבודה, הפסקתי לחפש אהבה. אני
לומדת. שוקעת בכתיבה, מציירת, מעצבת, נרגעת, נושמת, ישנה.