אתה לא אלוף העיתויים. אפשר להגיד שאתה די מחורבן בכל מה שנוגע
לטיימינג בחיים שלי. כמו לדוגמא הפעם בה הכרנו. הייתי ילדה
נערה שברחה מהבית כל שני וחמישי ואתה מצאת בזה חמוד. לא ידעתי
הרבה מעבר לעובדה שהחיים שלי השתנו עקב הגירושים של הוריי,
ואתה חשבת שמקרה סעד מצוי עומד מולך.
נהגת בי בכפפות משי, אולי חשבת כי מבעד לרצינות הכבדה שאפיינה
אותי בגיל הזה, ניצבת מישהי שבירה וחסרת יציבות נפשית, ולמרות
כל הפעמים שברחתי ממך, שביקשתי את הלבד שלי, ידעת לא להרפות
בתקווה שאולי תצליח לקלף כמה שכבות ולמצוא את אני שחיפשת.
ישבנו יחד בכיתה, בדרך פלא היית היחיד עם המקום הפנוי, ובצו
המורה התיישבתי. אני זוכרת מה לבשתי, מה לבשת ומה היה באותו
זמן על השולחן המשותף, הירוק. הפנים שלך תמיד שידרו משהו בריא,
בוגר, נעים, כמעט מזמין למגע. עיניים צלולות וחיוך מלא שיניים,
ככה אני אזכור אותך תמיד. אני נפרדת ממך בגן המשחקים שלנו, זה
שתמיד היינו יושבים בו בשעות לא שעות ומדמיינים בקול את חיינו
המשותפים. אתה משתדל להיות מאופק ולא לשאול שאלות שיפילו לך את
האגו, ואני מגניבה מבטים לכיוונך בתקווה שתסלח לי. אתה מסרב
לחבק אותי כאילו רציתי להוסיף לעלבון ואני נכנעת לבקשה שלך,
למרות שכל מה שבא לי זה לחזור בי או לפחות לגעת בך עוד פעם
אחת.

בתוך חודשיים אתה הופך לזר ועושה כל מה שנדרש, על מנת למגר
אותי מחייך. אתה עובר כיתה, מפסיק לדבר איתי, לא עונה לי
לטלפונים ומשקם את חייך במהירות האור, כמו לא הייתי חלק בלתי
נפרד מהימים והלילות שלך. חצי שנה מאוחר יותר, אתה חובק חברה
חדשה, יפה ומוצלחת. אני מנסה בעל כורחי שלא להראות סימני
שברון. שלא באמת משנה לי אם אתה מחבק אותה בהפסקה, או אם אתה
עושה לה מחוות קטנות שמזכירות לי את התקופה הנהדרת שלנו יחד.
היא מסתכלת עלי במבט חשדני, מנכר, כאילו עשיתי לה משהו כשבעצם
נתתי לה לקחת את הדבר הכי יקר לי באותה תקופה, הנחתי לה על מגש
כסף וקידמתי עבורה. זה הופך לבלתי נסבל. אני לא יודעת כנגד מי
אני נלחמת אבל נראה לי כאילו התבוסתנות מאיימת לקחת את הכוחות
האחרונים ולהיות חלק בלתי נפרד מאישיותי. זה רחוק מלמצוא חן
בעיני, אני פועלת.
טלפון אחד חסוי ומסתורי, זה כל מה שאני צריכה כדי לקדם את עצמי
לפגישה מאוחרת איתך. עם כל החוזק הזה, אתה נופל כמו שה תמים
כשמדובר בעקשנות שלי.

אתה מחכה לי בקצה המיטה, מתוח וקופצני. אני מורידה מעלי את
המעיל ומתיישבת לידך. מסתכל בי במבט של רוצה לצחוק אך מכבד את
המעמד, ואני לוקחת את ידך ומצמידה לחזי. אתה מרגיש את דפיקות
הלב החזקות? שייכות לך. אתה מרגיע אותי בנשיקה חמה. היא
מתקשרת, אתה עונה.
"אני לא מרגיש טוב, אני הולך לישון". אתה אומר לה, ונושא אלי
עיניים שקופות, מחפש תגובה כלשהי שתעלה על פני לאור השקר הזה
שמכרת לה בגללי.
אני מרימה גבה שפירושה - "זה די מלוכלך מה שעשית עכשיו, אבל
טוב שעשית, זה נותן לנו את העתיד הרגעי יחד" וזה מספיק עבורך
כדי לחזור למצב הקודם. אתה מנסה לשחזר את הנקודה בה הפסקנו,
אלא שמשהו בנינוחות הזו שלך לדעת שאתה משקר ונמצא איתי, מרגיש
לי מוזר. אין לי שום רגשות חיבה כלפי הבחורה אותה אתה נוטש
עכשיו, אחרי הכל היא לקחה לי אותך ואולי מגיע לה לחוות את הכאב
שמלווה אותי כל כך הרבה זמן.
" אני לא אוהב אותה"
"זה לא באמת מעניין אותי"
"זה לא?"
"לא".

החדר הזה שלך מחזיר אותי לזמנים אחרים. חורף שעבר, עם ריח הגשם
שחדר פנימה, והידיים המגוננות שעוטפות אותי בחום שאני יכולה
להיבלע בתוכו ולא לצאת ימים שלמים. הלילות הלבנים שהעברתי
בניסיון להבריח אלי כמה שיותר דקות בהייה בך. השלווה והיופי
בפנים שלך, היו מראה שרציתי לסגל לעצמי, אבל החיים מנעו ממני
מלקבל, גם בשינה.
אתה קם להביא משהו לשתות, ואני נשארת לחפש את עצמי בזיכרונות
על לוח המודעות שלך. כל מה שאני מוצאת זה תמונה שלה, מכתב
שכתבה אחרי לילה שהעבירה פה וכמה הזמנות למסיבות, רחוק מלהיות
משהו שדומה לי. עד לזמן בו אתה נכנס חזרה אל החדר, אני מספיקה
לאסוף את עצמי חזרה ולהתכוון לצאת מהחדר הזה בפעם האחרונה.
"לאן את הולכת?"
"הביתה".
אתה מנסה להבין איך הגעתי למצב הזה ומגלה אותי בוכה לראשונה
מזה הכרות. אני מסתכלת על התמונה שלה ועל חוסר הנוכחות שלי וכל
מה שעולה לי לראש זה לברוח, בדיוק כמו כל הפעמים שהיה לי נוח.
אתה מנדב לי חיבוק כזה שחיכיתי לו נצח, עם קירבה אמיתית ותחושת
שייכות שאין ממנה מוצא. אני בוכה כמו שהרבה זמן לא הרשיתי
לעצמי, כבר לא בטוחה מה הסיבה, כבר לא בטוחה שזו היא, או אתה.
אתה לא יודע איך להתמודד איתי, זה לא כאילו ראית אותי בוכה
בעבר וידעת מה לעשות, אתה המום מהסיטואציה ואני מצילה אותך,
שוב. מסירה מעלי בפעם השניה את המעיל, ומנסה להסביר לך, כמה
כואב לי להיות מספר שתיים, אפילו לא.
כמה כואב לי לראות את כל הטירוף הזה שלך בעיניים כשאתה מדבר
עליה. היא יותר יפה ממני, יותר רזה ממני, יותר בחורה ממני. אתה
חושב שאני לא מודעת לכל המעלות שלה עליי? אבל אני הייתי פה
קודם, אני האהבה הראשונה הזו שכולם מדברים עליה ורוצים לזכור
אותה. ועכשיו, אתה מוכר לי מילים כדי להנציח עוד רגע אחד בפנקס
השחור שלך. משקר לשתינו, העבר וההווה. כל מה שאני רוצה זה
להאמין למילים היפות ולשקוע תחת השמיכה המזמינה והידיים היפות
שלך, וככה אני עושה, בלי לחשוב על ההשלכות והשנאה העצמית
שתאפוף אותי לכשאצא מהחדר.

אני חוזרת הביתה ונכנסת להתקלח. שוב בכי. אני לא יודעת אם זה
סכר של מטענים מהרעש בחיי או שאתה בהינף יד מסוגל לערער את
השלווה הנפשית שלי, שגם כך נמצאת במצב די עדין, אבל אני,
הדמעות והמים החמים, הופכים לאחד.
למחרת אתה מגיע לצידה ומשתדל שהיא לא תבחין בשינוי, ביחד
שחלקנו לילה קודם, אתה מכיר אותי כשחקנית לא רעה ואני משתפת
פעולה.
"תודה" אתה אומר לי בטלפון.
"אני יכולה להיות חברה ממש טובה שלה אתה יודע?"
"את לא תעזי"
"תתפלא".

היא מתקשרת אליי באותו היום, מבקשת להיפגש איתי ואני שלא יודעת
איזו תשובה תגרום לה לחשוד יותר, מסכימה. בן רגע היא משתפת
אותי בבעיות הזוגיות שלכם בתירוץ שמכיוון שאני מכירה אותך טוב
ממנה, אדע לכוון אותה, כאישה, וכזו שהייתה שם קודם.
בראייה כוללת, היא לא נוראה כמו שחשבתי, יש בה משהו שמזכיר
אותי בחיצוניות למרות שבעיני היא יפה יותר. היא תמימה ממני
ונבוכה מהסיטואציה.
"הוא מדבר עלייך המון, רק שבחים, כאילו הוא עדיין אוהב אותך,
יש לו ברק בעיניים כשהוא מדבר על שני"
" זה באמת מחמיא לי אבל אין לך מה לדאוג, אני והוא -
היסטוריה."
"את באמת חמודה, אני מבינה למה הוא התאהב בך, את חושבת שזה
יהיה מוזר אם נהיה חברות?"
בטח שמוזר, אבל מאוחר מדי לחשוב על זה כמשהו לא נכון, כשהחברות
בינינו הופכת לעניין שבשגרה, היא מספרת לי עלייך, נועצת בי
סיכות שדכן סביב הלב, ואני מהנהנת בחן ומשתיקה את הסערה
הפנימית. חברות טובות אנחנו. היא פוצעת אותי בכל פעם שהיא מעלה
את השם שלך לאוויר, היא מספרת כמה טוב לה להרגיש את הידיים שלך
ואיך היא מרגישה מוגנת וקטנה לידך, ואני רואה בדמיוני איך אפשר
להרוג אתכם על השלמות הזו. לקחת סכין מטבח ולחורר לכם את
האשליה הזוגית שאתם מתרפקים עליה. פתאום כל מה שבא לי זה לזחול
אל המיטה החמה שלך ולשמוע שוב ושוב אותך אומר את שמי בדרך
שעושה לי נעים בלב. אתה שונא את העובדה שהאקסית והנוכחית הפכו
בן-לילה לחברות הכי טובות, למרות שזה מחמיא לך לדעת ששיחות
ארוכות נעשות על גבך.

שלוש שנים אחרי, לא היא ולא אני נוכחות בחיים שלך, אלא בחיי
אחת של השניה. החברה היפה והמוצלחת שלך היא החברה הכי טובה
שלי, וכמעט שאתה לא עולה בשיחות, רק כאלה של התרפקות על
נוסטלגית נעורים, וגם זה בהומור. אני יודעת שנערה בגילי אמורה
לפסוח בקלות על משברי גיל ה"אהבות בלאי" ולשים את האפיזודה הזו
במקומה. בעבר.
כל כך הרבה מילים שלא יאמרו, כל כך הרבה מטען שלא אזדכה עליו
משום שלעולם לא נשים את הדברים כפי שהם, ונתוודה. ביני לבין
עצמי, אני רוצה להאמין שלא הייתי סתם מקבץ של רגעים נעימים,
ושתיקח אותי איתך, במחשבות, כאחת שהייתה שם קודם.