יום אחרון, ירון התיישב בפרגולה עם שאר החבר'ה להעלות זכרונות
מכל שירותו הצבאי, על הזמן שחלף.
היא לא ישבה איתם, היה לה קשה מדי לעכל את המצב החדש.
זהו, הוא משתחרר!  היום הוא עוזב את הבסיס, את הצבא
ו...אותה... לא תראה אותו יותר בחיים, זהו תמה לה עוד תקופה.
"אולי זה טוב", היא חשבה.
היא לא כל כך אהבה להתנסות בדברים חדשים, אבל כל זה הפך לשגרת
היומיום שלה, ולא שמה לב כיצד התמכרה לתחושה הטובה, היא לא
רצתה להפרד.
היא לא סיפרה לירון אבל הוא ידע - מהמבטים הגנובים שחטפה
לעברו, מהשתיקה הלחוצה ומהתחפושת המשוריינת שלבשה על עצמה כדי
להסתיר את האמת על אודותיה.
אם לא תספר לו היום, לא תספר לו כלל - את זה לבטח ידעה.
זהו, הוא משתחרר היום.
היא תמיד התחברה לטיפוסים המיוחדים והשונים אבל איתו זה היה
שונה - הוא היה חידה בשבילה שקשה מדי היה לפצחה.
היא התיישבה במשרד למרות שלא הייתה עבודה וקראה את העיתון
היומי, היא התחילה בכותרות אך לא הצליחה להתרכז בקריאה.
לפתע שמעה את נקישות רגליו, את נשימותיו - זה הוא!
ירון נכנס למשרדה והתיישב בכסא מולה, הוא רק ישב ושתק, לאחר
מכן נטל את אחד ממדורי העיתון הזרוקים והחל לקרוא גם הוא.
היא מרוב לחץ הפנתה את גבה אליו כדי שלא ישים לב. "רק שלא
יגלה!" ורעדה.
אבל רגע, בעצם למה לא? היא כבר לא תפסיד כלום, היא כן רוצה
שיגלה.
היה לו את כל מה שהיא צריכה, היא רק צריכה להשיג אותו!
"תגידי לו טיפשה! למה את מחכה? זו ההזדמנות האחרונה שלך להגיד
לו מה את צריכה, אל תתני להזדמנות הזו לברוח מבין ידייך, את
זקוקה לזה יותר ממה שאת חושבת, זה בוער בדמך" גערה בעצמה.
היא הסתובבה אליו.
"הא... ירון, אני צריכה ממך משהו..." לא זה לא היה טוב.
"כן?" הוא הביט בה בעיניו הכחולות וחיכה.
"אתה יכול להדליק את הרדיו בבקשה?"
"אוף, ידעתי!" חשבה. היא כבר לא תבקש את שרצתה באמת, היא
התביישה.
"כן, בטח". הוא פתח את הרדיו אבל יצא לו דווקא על גלי צה"ל.
"את יכולה להעביר לרדיו צפון?" התחנה הקבועה אצלנו.
"אבל אתה יותר קרוב" היא קמה לעברו ואל המערכת, מרגישה כמעט את
המגע שלו -
"זהו, תשאירי!" הוא קפץ לפתע. והיא מיהרה לחזור למקומה בכסאה.
"השיר הזה מוקדש לאחת וליחידה..." השדרן הודיע והחל לנגן את
השיר:
"תני לי אהבה
תני לי לחבק אותך,
תני לאהוב אותך
להסחף ולברוח, לגעת...
אני אוהב אותך..."
הוא לא הפנה את מבטו ממנה כל השיר - למה הוא מענה אותה כך?
אך הוא שתק. בטח, זה המומחיות שלו.
כך חלפו שעות, שניהם לבד במשרד "קוראים" עיתון, כך הוא העביר
את יומו האחרון בצבא - במשך ארבע שעות שלמות.
הוא יצא מהמשרד ודמעות החלו לזלוג מעיניה, היא פספסה את
ההזדמנות, היא כבר לא תספר לו.
היא ברחה בריצה מהמשרד ללא שום מחשבה לאן (גם אין לה יותר מדי
לאן לברוח...), רצה בעינים עצומות ובוכיות ונתקלה במשהו. היא
פקחה את עיניה - ירון...
"חכי". הוא תפס בזרועותיה והיא כמעט שאיבדה את שיווי משקלה
מהעצירה הפתאומית. הוא הביט בה וניגב את דמעותיה, ידיו היו
חמות.
"למה את בוכה?"
"סתם, אני אהיה בסדר". היא החזירה לו במבט והבינה שברגע זה היא
הסגירה את עצמה, לא היה לה כבר מה להפסיד אם לא עכשיו אז לעולם
לא נכון?
היא הייתה צריכה את זה וצריכה את זה כאן ועכשיו, היא הייתה
בלחץ אטומי!
היא הביטה בשפתיו, זה הקשה עליה להתרכז.
"!if you really need it, go get it".
"ירון, תעצום עיניים רגע".
"מה?" מביט בה בבלבול.
"פשוט תעשה את זה וזהו".
הוא עצם עיניים כילד צייתן, היא אחזה בזרועותיו וכמו פעולה
אוטומטית בלי לחשוב - נישקה אותו. לשונה התחכך בלשונו, פרפרים
בבטן, הרגשה של high באוויר, תחושה של שחרור, הכל יפה וורוד
והחיים מחייכים... הראש הסתובב, מרגישה שהיא נסחפת לתוך
מערבולת... מעולם לא דמיינה אפילו בחלומות הכי רטובים נשיקה
עוצמתית כזו. כן, היא הרגישה כל כך טוב שלא רצתה שזה יסתיים
לעולם.
הנשיקה נקטעה. הוא חייך, אך בצעד מהיר תלש את ידו מזרועותיה,
והלך בלי להוסיף מילה, כשהוא מותיר אותה מאחור מבולבלת מהאקט
המהיר הזה.
רגליו צעדו לעבר הש.ג.
"רגע, מה קרה פה כרגע?" היא ניסתה להבין אך ללא הצלחה מרובה.
שוב לחץ, למה הוא ממשיך לענות אותה?
משהו חסר לה היא רועדת, בטנה מתהפכת.
במחשבותייה מתחילה לטפס על קירות. היא רוצה עוד.
לא, בעצם היא חייבת עוד!

עברו כמה שעות, היא פקחה את עיניה ומצאה עצמה קשורה למיטה
מחוברת לאינפוזיה.
זה היה אמיתי? היא ניסתה להבין אם הנשיקה עם ירון היה רגע
אמיתי ומופלא שלאחר מכן, מרוב התרגשות, התעלפה, או שכל זה לא
היה אלא פנטזיה חלומית.
"את יכולה ללכת עכשיו, את משוחררת" הודיע החובש.
זה כבר לא שינה לה, הרופאים שחררו ממנה את האינפוזיה.
היא חייכה, מסופקת, אך עם זאת נזקקה לעוד.
רצתה להרגיש שוב את התחושה המדהימה, היא הבינה כעת עד כמה
התמכרה.
כעת יכלה לנשום לרווחה, היא כבר קיבלה את מה שרצתה - את הסם של
חייה...

25/7/04 - יום השחרור
מילות השיר לקוחות מתוך "תני לי אהבה" של אבי מסיקה