אני רק יודע שאני מפחד מהמוות. חוץ מזה הכל השערות לגביו. אולי
בעצם מוות זה הידיעה שאין עוד מה לעשות. יש לי שבועיים לסיים
את כל מה שאני אי פעם רציתי לפתור. לא הגיוני שאני אמות מבלי
לפתור את זה. אחרת זה לא יהיה מוות זה יהיה חצי מוות כי עדיין
יהיו לי שאלות תלויות. ואולי זאת הכוונה. אולי הכוונה היא שאין
מה לעשות אתה לא תצליח לסיים הכל. אבל אני רק מעדיף לחשוב.
לחשוב על היום שבו אני מת. אני אפילו לא מדמיין איך. אני לא
רוצה לדמיין. אני רק יודע שהאושר יעטוף אותי בגלל שפתרתי את כל
הבעיות והתסבוכות של כל מי שסובב אותי. אני מתייחס לבעיות של
כל אחד כאילו זאת היתה הבעיה שלי. ואז יש לי יותר מדי. זה
רעיון טוב ליישם - רק שאתה צריך להשלים זמן. כמו שאני עושה.
אני חושב שהבעיה הגדולה בחיים של הפרט זה גבולות. לכל אחד יש
גבולות שהוא מציב לעצמו. אתה צריך לחיות עם הגבולות שהחברה
הציבה. אבל אל תקבע לעצמך עוד גבולות. תחיה את החופש שלך במידה
המנוצלת ביותר. זה נכון שלפעמים יש לך עקרונות, אבל הם שונים
מגבולות כי הם מבוססים על ערכים. גבולות מבוססים בעיקר על
פחדים ואזהרות. כל דבר שמונע ממך להרגיש את כל כולו של כלי
מסוים הוא פסול במהותו. למה שתמנע מעצמך רגש כזה מלא? זה רק
בעיות קטנות שצריך לעבוד עליהן. כשיהיה לך או לכל אחד בעיות
רציניות יותר, כל מה שצריך לעשות נאמר במילה אחת. להתמודד. אל
תברח, אל תלך, אל תתעלם מההתמודדות. תחליט מה אתה עושה. מבלי
לחשוב יותר מדי. כמו שאמרתי, תחשוב, תפרק, תבין ובלי יותר מדי
התחכמויות, פשוט תחליט. שחור לבן, למעלה או למטה. אין באמצע.
אין אפור. לכולנו יש פחדים בקשר להמשך. אנשים תמיד אומרים שאם
הם רק היו יודעים מה הולך לקרות הם היו עושים משהו ולא מפחדים.
ואני אומר שלא. אני יודע שאני הולך למות.  ואני מפחד. אני יודע
גם שאני מנסה לפתור את הבעיה של הפחד, ולא לחשוב יותר מדי על
ה: "מה אם...?". זה לא מסובך כמו שזה נשמע. אתה רק צריך להעמיד
את עצמך מול הבעיה.

אני חושב שיש דבר אחד שהוא כמו הנשק המושלם נגד כל בעיה או פחד
או מכשול. אהבה. אין ספק שאם הייתי מאוהב במישהי כרגע הייתי
מרגיש את העולם במלואו. אני מלא באהבה לכולם ואני מעריך את
כולם. אבל מאוהב אני לא. העובדה שאני אוהב את כולכם עוזרת לי
כל יום. אין יום שאני לא רוצה להפסיק לפחוד מכל מיני דברים.
ואז אני מתנחם בכולכם. אתם לא יודעים כמה עוצמה יש לכם בכל
מילה. המילה זה כמו שחקן. ברגע שהוא מחומם, הוא יכול לשנות את
פני כל המצב. אבל זה מה שטוב באהבה, לפעמים היא אפילו לא צריכה
מילים. היא נותנת כל הרבה רגש שאין יותר מקום בראש לחשוב על
מילה מדויקת שתבטא את המצב. אני מתגעגע לאהבה כזאת לפעמים, אבל
אני ישר חושב עליכם. כדי להרגיש יותר טוב כדי להתקדם, כדי
להתמודד. למה לבזבז מחשבות? אני חושב שכתיבה היא בין הדברים
המועילים ביותר. כל מחשבה שלך היא יצירת אומנות. כל שטות
שקופצת למוח היא עמוקה. צריך פשוט לרשום הכל. לא להפסיק לרשום.
אני אספתי אנשים בכל החיים שלי. אנשים שאני שמח על זה שהם
לפעמים עולים לי במחשבה. ואני נהנה להזכר שיש לי על מה להזכר.
מוזיקה היא הכלי הכי חזק לשידור מחשבות. בזמן שכתיבה יוצרת היא
סתמית יותר, דרך המנגינה, המוזיקה משדרת משהו שהכתב לא יכול.
משדרת עוצמה ועומק ויודעים את כמות הרגש. פשוט יודעים. אני לא
יכול לכתוב לכם במוזיקה את מה שאני מרגיש. זה יקח יותר מדי זמן
ולי יש רק שבועיים. אז בזמן הזה אני אנסה לכתוב כמה שיותר. אני
אפסיק לישון כמה שיותר. רק כדי לכתוב. זה בערך הדבר הכי חשוב
לי בעולם כרגע. כי אני יודע שהמוות שלי הוא משהו שיאפשר פתיחות
אצל אנשים. אם קשה לי לשנות את המצב ולעזור להם עכשיו אז אני
אעשה את זה דרך הדפים האלו, אחרי המוות שלי. כרגע עניתי על
השאלה שלי. אני יודע מה הרגש של המוות הסופי. אחרי שסיימת את
כל הבעיות ופתרת את כל הדברים בעולם, אתה באמת מת. אפילו אם לא
סיימת הכל, אתה תסיים אחרי שתמות, אם באמת תרצה. דרך הדפים
האלה אני אעביר הלאה את כל מה שאני חושב כדי שיוכלו להעזר בהם
אחרי שאני כבר לא יהיה פה.

הבעיה היחידה היא שאני מרגיש שאני הולך להתמוטט. כי יש לי כל
כך הרבה להספיק. הדבר הזה לא טוב כי אני משדר תחושה של דיכאון.
אני לא בדיכאון. אני לא יודע איך לשדר את כמות האושר שעוברת בי
על העובדה שאני מצליח לכתוב את מה שנאמר פה. הבעיה היא שיש כל
הרבה על הראש שאני חושב תמידית וקשה לי לדבר או להראות שמחה
לאנשים, מה שתמיד ניסיתי לעשות. אולי. אני גם רוצה לדבר עם
ההורים שלי. אני פתאום כל כך אוהב אותם שאני פשוט רוצה להיות
איתם ולעזור להם. באמת שאני בוכה על הרגעים שאני לא יכולתי
להיות יותר טוב בשבילם. חבל לי שהם לא יכולים לשמוע אותי אומר
את זה. על כל השיחות שלנו, על הרגעים הקשים שרצינו לעבור ביחד
אבל לא הצלחנו. רק לדבר איתם. כדי להרגיש אותם שוב. כמה שיותר
מוקדם אני אדבר איתם. אני דואג שאנשים לא יצליחו להסתדר בעולם.
אני רוצה להיות שם בשביל כל אחד שמתקשה, אבל אני כבר לא יהיה
פה. רק הדפים האלה יעזרו. זה חצי נחמה. מה עם למישהו יש פתאום
את הבעיה הקשה של החיים שלו ואני לא יהיה פה? מי יעזור לו?
הדפים? אני רוצה שאתם תעזרו לכל מי שצריך. לא בגללי. בגלל שאתם
לא יודעים כמה הוא צריך את זה וכמה אתם צריכים את זה אפילו
יותר ממנו. הלוואי שיכולתי להגיד לכם איך לעזור, או אפילו
להגיד שיהיה בסדר זה לא בעיה, אבל זה קשה. אתם חייבים את זה
אבל. חייבים את זה לעצמכם. מי עוד יעשה משהו בקשר לזה?  יש לכם
את כל הזמן בעולם. כל הזמן. זמן. אתם לא חייבים לדאוג שלא
תספיקו. מה שלא תספיקו, לא הייתם אמורים להספיק. תמיד יש טוב
בעולם. תמיד. מה שהכי קשה לפעמים לתפישה זה אם יש כל כך הרבה
טוב אז למה לפעמים רע? פשוט כי צריך איזון. ואם יש רע זה אומר
רק דבר אחד. אתה חי את החיים שלך. אם יש רע, זה אומר שיש טוב.
אם לא היה רע גם לא היה טוב ואז היינו רגילים. נטולי רגשות.
באמצע. שוב בשטח האפור. צריך לשאוף להיות למעלה אבל ברור
שיהיו גם רגעי משבר. ברור שכמות רצינית מהזמן אתה תשהה למטה.
אתה צריך לרצות. ולעשות פעולות שיעזרו לכולם, ולך. ותאמין לי
שאם תעזור לכולם, אתה עוזר לעצמך.

לא לאבד אף רגע לעולם. לא לחשוב לרגע על דבר נורא ואיום כמו
התאבדות. כי זה מוות משונה. אתה מת לפני שהספקת לתקן ולפתור כל
מיני בעיות. אתה יוצר מצב שבו אין לך שום דרך לחזור למעלה.
פשוט נשארת באמצע. אתה מת. לא. אני רוצה לחשוב שאנשים שמדוכאים
וצריכים את העזרה שלי ושלכם, יכולים עוד לדאוג לעצמם. הם יעברו
את זה עכשיו. כולנו נעבור את זה. אבל רק ביחד. אם לא ביחד אין
לנו סיכוי. אני חושב שיהיה יותר טוב. מחר. אני לא עצוב. ואין
לי את ה"כלום" הנוראי הזה. אני מרגיש מלא בחיים. והמוות. הרגשה
נהדרת.