בית 1
הכל רק אגו, הכל רק משחק
מי יראה שהוא רודף או נרדף
את האמת שוכחים הרי רק אושר מחפשים
למי איכפת מי ראשון כשמאושרים
הכל כנראה כשתמיד חוששים
שאת האמת המרה בסוף מגלים
אז כבר מתכננים את הקרב בבית הדין
משחקם של מחוזרים
כאלה פראיירים...
לא פלא שכולנו לא מאושרים
כשאנחנו כאלה פסימיים

בית 2
זהו סיפורן של גרושות
בצ'ט משוחחות
על הקסטם והילדות
ובעיקר כמה הן מפסידות
שהן לא בחורות
כאלה משומשות
ליטאיות חסידות
במשבר הן שותפות
אבל עדיין מתעקשות על המזונות...

בית 3
משוחחים, נפגשים
אבל בעיקר חושדים
מה היה, מה קרה?
מי זה שתבע
כרגיל כולם עונים
על עצמם מצביעים
מפחדים מתדמית הנזרקים
למעט במקרים בודדים של נבגדים
מיחזור המשחקים
תמיד לכבוד דואגים
אבל... את העיקר שוכחים

בית 4
כשסטיגמות כבר לא נמדדות
חוזרות השאלות
שכשהיינו קטנות
לחשוב רק מעזות
על אמונות טפלות
ובעיקר על החשובות
אבל כבר לא מתעמתים
את הדרך הקלה מעדיפים
פשוט מתמדרנים
את הבסיס שוכחים
ולעזאזל המבקרים
כשפעם זה היה דיון על עובי
היום זה גם לא פונקציה של דופי
חצאית קצרה את המבטים משכה
גם את המכוניות עצרה
כזו ליברליזציה...

בית 5
יש הזדמנויות שמפספסים
שלעולם כבר לא חוזרים
אז רק מתנחמים
בדמיון של המציאות שרוצים
לזה אין כבר רופאים
שירפאו את מחלת הפספוסים
אותן הזדמנויות שברגל גאווה רומסים
ואז היינו עוד חושבים כמנצחים...

בית 6
טוב שיש גם מנחמים
שאהבה חד סיטרית היא רק דמיונית
מוטב שתעלה אבק במדפים
עוד לפני שנחקק במצעד המאוכזבים
מה שנשאר הוא שנדאג
שהלב לא נכאב
לנתק, לגרש את מי שמתעקש
להשאיר רק את מה שמחזק
את האמת הפנימית שאיתה נפשנו שורדת

בית 7
החיים כמו פזמון חוזרים
יכולים להיות מאושרים אם רק רוצים
חוזרים לתקן ולהשלים
את הדברים החסרים
אבל תמיד גם יכולים
להתמיד במדרונים
לחכות שכבר רואים
את הסוף של החיים
ואז נזכרים מתחרטים
אבל אז מה שנשאר
רק מטמורפוזה של אנשים
עצמות, עור וגידים
שכבר אוטוטו בין המתים
אבל זה רק בשביל הדפוקים...
אנחנו המוצלחים
עם האמת מתמידים
לא משקרים לא מרמים
גם כשלפעמים מתפדחים
בסוף בסוף אנחנו תמיד מרוויחים
ולא רק כי אנחנו גברים...