1
בנעליי בין מאות בגדי ים ונעלי דפנה הלכתי על החול הצהוב,
העתיק, אל קו המים. באופק הייתה שקיעה יפיפייה מלאה דם כאילו
טבח התרחש בין המלאכים. הים ירק מכרסו גלי ציאניד לבנים שליטפו
את החוף כאילו היו מאהבים קטנים וחנפנים שרוצים מהרצועה הצהובה
של החוף מעט נחמה. משהו קרא לי לים. משהו רצה שהתפשט עד שאהיה
במערומיי ואשחה אל האופק עוד ועוד עד שכוחותיי יאפסו ואצלול אל
הכחול כמו אבן מפרפרת, אהפוך לדחליל בשר בים הדגים כדי שיטעמו
ממני את מזונם. משהו אמר לי שהדרך בה הלכתי הגיעה למבוי סתום,
ועתה כל חיי יהיו כאב ריקנות ואין מוחלט. כשהייתי פעוט מישהו
צלל תחת המים בבריכה בה עמדתי, רחוק מהדופן, ומשך את רגליי כדי
שהאבד שיווי משקל. אז חשבתי שהיו אלה המים, שהם משכו אותי
אליהם כדי שאהפוך אחד משלהם. נאבקתי לעמוד והמים שאבו אותי
לתוכם. השניות שהיו לי בין מים למים כדי לשאוף אוויר היו
מועטות, ועוד אז חשבתי, עוד לא הספקתי לחיות. אבל לבסוף
המאנייק התנדף כי נגמר לו האוויר, המים הניחו לי. וכשיכור
וכסהרורי שחזר חבול משדה קרב, קרבתי אל הגדה הקרובה ואחזתי בה
כאילו הייתה כל עולמי. "המים משכו אותי." אמרתי לאימא. היא
הסתכלה בי בתמיהה ושאלה: "איך זה ייתכן?" כי למים יש חיים
משלהם. הם ישות נפרדת. הם יצור ענק ואכזר שהתפצל לאוקיינוסים
ימים אגמים בריכות ושלוליות. הם רוצים אותי מת.

הוצאתי מפי את המרלבורו וזרקתי אותו לגלים. הים שאב אותו אליו
ושוב זרק אותו אל קו המים. מלקק את הנייר והעשב הרטוב ושוב
לוקח אותו, ואז מתחרט והודף אותו אל החול. כך פעמים רבות כאילו
לא יודע אם סיגריה זה אויב או ידיד. אחשוב על זה קצת, רק כמה
ימים. תמיד אוכל לשחות לנצח, אם רק ארצה.

התרחקתי מקו המים עמוק יותר אל רצועת החוף. רוח חמה נשבה על
פניי והעלתה עליי זיעה נעימה של מסיכה בלתי נראית ששידרה לעולם
שאצלי הכל בסדר, גם אם ליבי בוכה. ענן דקיק וכמעט שקוף ריחף
מעל לכביש שלצד הים כמו עשן ממקטרתו של מכשף קשיש. הלכתי לשם.
משני צידיי הכביש עמדו דוממים ברוח החמה דקלים צפופים וביניהם
שיחי דפנה. מעבר למסך הדקלים והשיחים נשמעו המתרחצים כאילו
הפכו חלק מהמייתו של הים. כמו מפל או אולי כמו קול רוח על מצע
של שעורה. פסעתי בצד הכביש מכונס בעצמי, רגליי נעות כמו בתוך
מים רדודים, כשאני בטוח שצעד אחד לא מחושב אעשה ואפול על פניי.
ידיי שבתוך כיסיי העלו זיעה והמחנק באוויר מלחות ומלח הים היה
משכר. נראה היה שהלך בדרך כביש שומם זה לנצח, או לפחות עד
שנשמה אחרת תמלא את הגוף הזה שלי ולה יהיו רצונות אחרים משלה.
אני הייתי האוויר החם שעולה מהאספלט לאחר שנספג בו בשעות
הצהריים החמות. אני הייתי האיש שאין לו לאן ללכת ואיש לא רוצה
בו.

לפתע, מאי שם בהמשך הכביש, בקעו שתי אלומות אור שכאילו באו
מארץ השמש לכסח את הלילה היורד. הם שטפו את דמדומי הערב כברק
ניצחי שבא להכניס אותי לעולם של טרולים שדונים ומכשפים רבי
עוצמה ששמו להם למטרה לכבוש את העולם. הם כאילו הפכו את קטע
הכביש הזה לשער של קורי חשמל בו אפול לזמן אחר או לעולם מקביל.
חששתי שהנהג לא יראה אותי בשל החשיכה היורדת ומהירותו הפזיזה,
ונלחצתי אל שיחי הדפנה כדי שיבלעו אותי לתוכם וכך לא אעמוד
בנתיב המכונית. אבל לזו היו תכניות משלה. המכונית האטה והחלה
זוחלת באיטיות כאילו נסעה בתוך תהלוכת אנשים. עכשיו בוודאי
יעצור, חשבתי, כדי לשאול אותי כיצד מגיעים לאלף או לתף, אבל גם
לי עצמי לא היה מושג היכן אני נמצא ואיך בכלל מגיעים מפה לאיזה
שהוא מקום. המכונית נעצרה בדיוק לידי, כאילו מלאך המוות בא
לאסוף אותי אליו, והדלת נפתחה. שום אור לא נדלק בתקרת המכונית.
פני מומיה הסתכלו אליי ממושב הנהג וחייכו חיוך עצוב. זו הייתה
אישה שכל פנייה חבושים ורעמת שיער ירוק בלטה כמו אניצי דשא
מתוך התחבושות ונחה על גבה. היא לבשה שמלה קייצית ואוורירית
ובושם עדין נשב ממנה אל נחיריי והזכיר לי את עצמי בין עשרות
נשים מפתות ומריחות מבשמים שונים, רוקד בדיסקוטק עם חברים
וחושב שהשאר בן 16 לנצח. ואז המומיה הנשית פתחה את פיה: "לאן
אתה הולך?"
הקול היה שקט רך ועצוב. השאלה הקפיאה את ליבי כאילו הוטבל במי
קרח. הנה שער נפתח ביני לאזור הדמדומים ושם, כשאתה צורח, איש
לא שומע אותך.
"מה קרה לך?" מילמלתי. לפתע תפסתי שאני מדבר עם אישה בלי פנים
כאילו היינו מכרים. אולי בגלל שגם אצלי שום דבר לא בסדר. אולי
בגלל שגם פניי משדרות עסקים כרגיל בעוד ליבי שוחה בדמעות.
"נשרפו לי הפנים." היא ירתה בחדות, שתקה רגע, ושוב אמרה בקול
רך, כאילו הכרנו שנים: "אז לאן אתה הולך?"
ניסיתי לחייך, אך חיוכי נראה בוודאי כחיוך של בובת גומי. "אני
סתם מטייל." אמרתי, והזכרתי לעצמי: מתחת לתחבושות ולפנים
השרופות גם היא אישה.
"לא מתחשק לך," היא שאלה. "לשייט קצת בתוך מכונית?"
חיוניותי הפכה אפר לרגליי. ניסיתי לגשש. "תלוי עם מי."
הייתה שתיקה. איזה עורב צווח בשמיים, והחושך העמיק ואפף את
הסצינה הסהרורית הזו בשמיכה של חושך. שניים מאצבעותייה נעו
בחוסר נוחות על ההגה. "איתי." אמרה בעצב.

אני אדם הרפתקן מטבעי, אך גם פחדן. לכן לא יצאתי לטייל במזרח
הרחוק ואילת בשבילי זה קצה העולם. ליבה שבור, חשבתי. ליבי
שבור. היא כואבת, אני כואב. ירוק מזכיר לי את הכפר בו גדלתי,
שם אספלט היה נדיר כמו חלקת דשא כאן. ירוק היה שיערה, אולי
תיקח אותי לילדותי ולו רק בזכרונותיי. זיכרון: אחרי שנקרעתי
בפלחה שכבתי גב על הדשא והסתכלתי בשמיים הכחולים. לא היה דבר
שעיניי ראו מזווית זו מלבד שמיים. לאחר כעשרים דקות של צפייה
הלכתי והתמסטלתי רק מהשמיים בלבד, לא צריך אלכוהול ולא צריך
גראס. רק כך, להביט אל הכחול, אל הנצח, אל אלוהים בפרצוף. ימיי
נעוריי המתוקים, כיצד נשמטו מבין אצבעותיי כמו חול. כמה שרק
תנסה להחזיק חופן חול בין אצבעותייך, פה יחמוק גרגיר, ולאחריו
עוד אחד, ופירפור עצבני של איזה אצבע שפוחדת לאבד את מה שנשאר
כבר תפיל עוד גרגירים יקרים של חול הנעורים שלא נשאר לנצח,
ולפתע פתאום אתה מגלה: היד ריקה.

לכן, אם אתם שואלים, נכנסתי למכונית. נכנסתי מחיי התקועים לארץ
המומיה הנשית, אולי היא תראה לי אם יש סוף כלשהו ללילה הזה
שיגרום לי לישון במוטל בשביעות רצון של אריה שבע במזון ומסופק
מינית. כשאני מרגיש שקרה משהו ביום הזה, כשאני מרגיש שמישהי
רצתה ממני נחמה ונתנה בחזרה. כשאני מרגיש שהייתה לי דריסת רגל
בעולם ואיכשהו הצלחתי לעלות אדווה משלי על העיר הזו שעד עכשיו
הכל קרה בה מסביבי ולא בגללי. משהו, ועכשיו אני חושב שסוף סוף
אני מצליח לבטא במילים את מה שהרגשתי, שייתן לי ולו לכמה שעות
תחושה שאני לא רוח רפאים בעיר הזו, אלא אדם בשר ודם עם מחשבות,
רגשות, ושאני נחוץ.

כשישבתי לצידה היא חייכה אליי חיוך שהזכיר לי את חיוכה של אימא
כשאמרתי משהו מתוחכם באמת בשביל זאטוט, וניצחתי אותה בוויכוח.
זה היה חיוך שאמר, והייתי צריך לדעת את זה, -אתה אולי מדמה
בנפשך שאתה שולט במצב, אבל אתה לא יודע כלום.- הסתכלתי על מבנה
גופה, ותחת השמלה הלבנה המשובצת פרחים סגולים הגוף שלה נראה
חטוב מאוד. לשימלה לא היו שרוולים, ולראות את זרועותייה,
חשופות, לבנות, בלי לדעת כיצד נראו פנייה לפני התאונה, זה היה
כמעט ארוטי. כמו לשכב עם בחורה שכל פנייה חבושים, כשאני לא
יודע שהגורל צופה בי בעיניי עייט.

כשהמכונית התחילה לנוע לא שאלתי אם יש יעד. "לשייט במכונית."
היא אמרה. אז אני משייט מנמל הבית המוכר לי היטב לנמל של ארץ
לא נודעת, בו אולי יקברוני באושר ועושר, או באדמה. זה לא משנה.
המכונית הייתה שקטה מאוד. תסלחו לי שלא אוכל להמליץ לכם עלייה,
אבל אני לא מבין בסוגי מכוניות. היה רק רחש הצמיגים על האספלט,
תמיד דמיינתי שרחש כזה משמיעה רחפת מים בעולם עתידני. רחש של
אוויר כבד על המים, ותו לא.  

כאילו נסעתי בתוך חללית שאותה נוהגת יצורת חלל מרתקת
ומיסתורית, חשתי רגוע ומסוקרן. עפעפיי נפלו כבדות על עיניי
ואולי בעלת השיער הירוק תיקח אותי אל מיטת הפוך של אלוהים, שם
אוכל לישון לנצח, שלוו ושבע, בין זמירות נוגות בשפה לא מוכרת
של כמה מלאכים, והם ייתנו לי דיגדוגים חמים בבטן והעצב יפרח
מנשמתי ותהיה רק שלווה, אלייה התפללתי שנים כה רבות.
היה יעד, אנשים. שביל צדדי חשוך בין בתי אבן שנראו נטושים
מדיירים. היא עצרה שם, ופנתה לעברי, ואני חיכיתי רק למילים
שלה, אבל לא היו מילים. היא רק בחנה אותי, כאילו לפי תווי פניי
תוכל לדעת את כל נפשי ועברי על כדור הארץ המסומם הזה, כשאני
חושד שגם אלוהים נוהג להתמסטל מפעם לפעם.
"היית יפה פעם?" שאלתי. תמונה שלי תלויה בלוח המודעות של האלים
תחת הכיתוב "מבוקש".
"הייתי..." היא אמרה בעצב, וחתך פיה בתחבושות כששפתייה תוהות
על עברה. "הייתי יפיפייה."
"אהבו אותך?" שאלתי בלחש, קול צרידות הסיגריות בגרוני.
"כבר לא." היא אמרה. ידה לופתת את ההגה. "הרבה זמן... הרבה זמן
לא."
"אני יכול..." לחשתי, ולא גמרתי לדבר והשימלה נחתכה ברוכסן כמו
קליפה ומתחתייה היה הפרי, גופה הבשל הלבן הטהור החלק, בו אש לא
נגעה, בו אלוהים השאיר אותו כמו שהיה, לא יכול היה להרוס כזה
יופי אחרי שעבד עליו זמן כה רב.

2
ראיתי אז בירושלים את מי שהלב מתחיל לצעוק עליי ואומר לי שאת
הרגשות שלי אני לא יכול לרמא. לפעמים היא הייתה רחוקה ממני,
ולפעמים הרגשתי שאם לא הייתה ברירה וחיי אחד משנינו היו תלויים
על הכף, הייתי מקריב את חיי ללא היסוס למענה. אבל הקול אמר:
היא לא אוהבת אותך. ואני לחשתי: אני יודע שהיא מחבבת. והקול
אמר: בשבילה זה אפלטוני, אם בכלל יש משהו. ואני שאלתי: מה זו
אהבה אפלטונית? אני רק יודע שלא ליופיה וגופה אני סוגד כמו
שקרה לי עם נשים אחרות, אלא אלה היו המילים שהיא הוציאה מהפה.
הצחוק בעיניה, שרק לראות אותו היה גן עדן. הכאב בלב כשהיא
נפרדת. והרגשה מוזרה שיש סכר בינינו שמתחנן להתפרץ. כאילו
אנחנו מטיילים מדברים וצוחקים דרך אשנב זכוכית. כשלא הרגשתי
אהבה כלפייה התחננתי לאלוהים שיגרום לי להתאהב בה. כשהתאהבתי
בה התחננתי לאותו אלוהים שהיא תאהב אותי. אלוהים לחש לי כל
הזמן להתאזר בסבלנות. "היא תאהב אותי?" שאלתי. "אולי. אולי."
לחש אלוהים. "לא אגלה לך גם אם אני יודע."

אמרתי לה שטיילתי בעמק איפה שקודם טיילנו שנינו. אמרתי לה שהיה
עצוב לטייל לבד. אמרתי לה שזה היה לפני שקיעה. "זה באמת עצוב
לטייל לבד לפני שקיעה." אמרה. "אבל אם היית מטייל בצהריים...
כשאור עדיין..." ואני לא אמרתי ולא הדגשתי שהרגשתי עצוב לא
בגלל השקיעה, אלא בגלל שזה היה המקום שלנו, ואני הייתי בו לבד.
לא אמרתי כיצד לחשתי את שמה. לא אמרתי כיצד ישבתי בדיוק באותה
נקודה שהיא ישבה כאשר דיברה איתי. שחיפשתי ומצאתי את בדל
הסיגריה שעישנתי ימים קודם כשהייתי איתה. לא אמרתי שבכל שנייה
דמיינתי אותה מגיחה מאיזה שביל או פינה. לא אמרתי שרציתי לחבק
אותה שם בעמק לנצח, כשהשמש קופאת בתוך ההר, ולא נעלמת. שהרגשתי
כל כך בודד, שרציתי להיטמע בעמק, להיות חלק מכל פרח ודרדר,
להיות העמק שבו הייתי מאושר.

לחבר שלי האהבה שברה את הלב. הוא אהב מישהי שעשתה מהלב שלו מיץ
עגבניות. אני קלטתי את הפחדים שלו והתחלתי לפחד גם. גם אני
אהבתי פעם מישהי, לפני שנים, גם אם זו הייתה אהבת בוסר, מה שכל
המבוגרים אומרים: "לא נחשב." היא לא אהבה אותי חזרה, אבל גם לא
שיחקה ברגשותיי. לי היא השאירה לב שלם וקצת זכרונות, ואני מודה
לה בליבי שלא השאירה מליבי מיץ עגבניות כמו שעשתה אחרת לחבר
שלי. אבל אם זה יקרה גם לי? פחדתי. ידעתי שלא תשחק ביודעין
בריגשותיי, אבל פחדתי שאם ארגיש שאני באמת מוכן ואוהב בלב שלם,
אם ארשה לעצמי לפתוח את ליבי באהבתי אלייה, אם לא אנסה לחסום
את הרגשות בליבי, אם אומר לה "אוהב", היא תשתנה לי. היא לא
תהיה היא עצמה. היא תתחיל לדבר אליי ולשמוע את עצמה כל הזמן
דרך עיניי. תיהפך קרה. תתן לי את המבט המקפיא הזה שאני זוכר
מלפני שנים שאומר: "אז אתה אוהב אותי. אני מצטערת שאני לא
מרגישה כך גם." ואז חומות יצוצו בינינו. נהרות עם זרם שוטף
וחזק שלא תצליח לצלוח בשום סירה. כשהיא פוחדת לטעת בך אשליות,
לשבור לך את הלב.

ואתה מנסה ללחוש, לשכנע את עצמך "אני לא אוהב." ואז אתה שואל,
איך בכלל אדע שאני לא אוהב אם איני יודע מה זו אהבה. מעולם לא
חיבקת מישהי שאהבת. מעולם לא אמרת, או אפילו לחשת, בלב שלם
למישהי, "אני אוהב אותך." כשאתה מרגיש שזה לא בא מהמוח, אלא
מהנשמה. תמיד אהבת עד עכשיו רק מהאזור שבין הרגליים, או מהמרחק
בו הירח אוהב את השמש. תמיד אהבת או גוף או אשלייה. תמיד היית
האוהב המיוסר. אף אחת לא אהבה אותך. וגם אם הן חיבבו אותך, זה
לא היית אתה. זה משהו מזוייף ששידרת כלפי חוץ. אבל היא מחבבת
אותך, אותך באמת. כי איתה אתה אמיתי, אתה לא מזוייף. אבל היא
לא אוהבת... לא אוהבת... למה לפעמים היה נדמה לך שכן?
בגלל כל זה ירדת לאילת?
האם רצית לבדוק אם זו לא אהבה אמיתית, אם כשהיא תהיה רחוקה
מהעין היא תהיה רחוקה גם מהלב? או שגם פה, באילת, ליבך יתחנן
אלייה, ידיך ירעדו לזכר מגע...

3
היא ישבה במושב הנהג כש-שיערה צבוע ולא טבעי, תחבושות מכסות את
פנייה, ושימלתה מכסה רק את כפות רגלייה. מלבד זאת היא הייתה
עירומה לחלוטין. לא הייתה בי אותה חרמנות של נער מתבגר או אדם
שטוף הורמונים. לא ביקשתי לכבוש את גופה, אלא לנחם אותה ואותי.
לא רציתי מין אוראלי, אנאלי, או חדירה מכל סוג שהוא. רציתי רק
מגע. כמו אותה סצנה שראיתי פעמיים בסרטים שונים: בחור לוקח
אליו זונה ומבקש ממנה רק חיבוק. רק שתחבק אותו שעות, והוא
אותה. רק להריח ריח שיערה של אישה, את הבושם שהיא בחרה טובל
ברמז עדין של ריח זיעתה. מגע הגוף הרך, תחושת העור מתחת לבגד,
הבל פה מתוק, ותחושה שהנה אתה חולק את החמצן עם עוד אדם מאותה
נקודה צרה, בו גופותיכם מתאחדים ובקלות אתה מסוגל לחוש שגם
הנשמה שעוטפת את הגוף מתערבבת בנשמתה לרגע, ואז אתם שני אנשים
תפורים בנישמותיכם. דבר לא יפריד, לפחות עד שמחוגי השעון יגידו
מספיק, או שתיתן לה עוד כסף...
אל היופי המורעב הזה שלחתי את ידיי העייפות. הנחתי ידיי על
כתפייה והחלקתי אותן על שדייה וביטנה, עד לירכיה שנפסקו מעט
באורח לא מודע.
"מה כבר עשית שאלוהים נתן שכך יקרה לפנייך?" שאלתי. בתוך
עינייה ראיתי מגדל קלפים עקום ולא סימטרי שמתמוטט באחת משאלתי
הלא זהירה. לא הייתי צריך לרמוז שזו אשמתה.
"לא עשיתי דבר." אמרה. אצבעותייה החליקו על שפתיי כמו למחות את
המילים שאמרתי, ואז היא נטלה את ידי, החליקה אותה על ירכה,
והצמידה אותה בחוזקה למפשעתה. "ליבי כלוא במגדל השן של האהבה,
ואין איש שיוריד אותו משם."
"מאוהבת בלי אהוב..." לחשתי. מנסה לגשש אם זו כוונתה.
"בדיוק." אמרה. "כמו שהיה רומיאו המסכן לפני שהתאהב ביוליה.
הלב בוער ולא כלה, ואין מי שיאהב אותי כמו שאני נזקקת להיות
נאהבת, ולאהוב."
"אולי גופי שלם," אמרתי. "אבל ליבי פצוע."
"גם ליבי פצוע." אמרה. "תן לי נחמה, ואתן לך בחזרה."
עיסיתי את מפשעתה ונטלתי אחת מפיטמותיה בפי. גבה התקמר ונתן לי
את כולה. שפתיי נצמדו לגופה כאל השכינה. רציתי להיות הרוח החמה
על גופה, רציתי להיות ריח זיעתה. היא פרמה את כפתורי חולצתי
וליטפה את חזי, ובין ליטוף ללקיקת עורה סיפרתי לה.

אמרו שהייתי מאושר פעם. שהייתי זאטוט עם בטן גדולה שהולך בצעדי
ברווז, כולו מלא ביטחון בעצמו, כנראה שחשתי אהוב. הילדות היו
מכינות עוגות חול, הילדים היו משחקים סטנגה בין החצרות של
הבתים. על חבלי הכביסה נזל הזמן כמו שנזלה ילדותי. הייתי טיפש
ומאושר. עוגות החול נערמו, ושמעתי שאף הייתה ילדה שטעמה מהן.
אימא סיפרה לי שהאנשים במכשיר הטלוויזיה היו אצבעונים קטנים
ואני האמנתי לכל מילה. רק חשבתי אולי אפתח את הטלוויזיה, ואז
האצבעונים יוכלו לדבר איתי. אבל פחדתי שהם יפחדו מהעולם,
וייעלמו. היו לי חברים וחברות למכביר, אז חברות היו אפלטוניות,
והשלג שירד היה כר של פתיתי קלקר שהפך להיות מגרש המשחקים
הפרטי שלנו. בימים ההם אם הייתה מדרגת אבן מבוקעת זה בגלל שאדם
שמן דרך עלייה, ומה שהיה לבנות בין הרגליים בכלל לא עניין את
הבנים. "פופאי" זולל התרד היה הלהיט, כמו סטיב אוסטיין האיש
המיכני שתמיד ידע להסתדר כמו שאנחנו חלמנו. לא ראינו דבר משלל
המחוזות שהיו סביבנו חוץ ממחוז הילדים. ייתכן שהיו קשרים שם
בין מבוגרים (וגיל 18 נחשב לגיל מופלג.) כמו לבין קשישים
ונערים מתבגרים שבוודאי היו מסתובבים בחבורות מעורבות עם בנות
ומעשנים סיגריות, אבל אנו הקטנים לא ראינו אותם. הם היו בלתי
נראים. ראית ילד ראית אדם. ראית נער ומעלה, ראית אוויר. אז לא
חשבנו שיש סיבה לפחד, כי לא הייתה סיבה לפחד, העולם ברור כמו
מגדל קוביות. עוד מיליון שנה נדע אם קורה משהו מופלא בחצות
הלילה ברחובות שלנו, כש-שמונה בלילה נחשב מאוד מאוחר, ובשש
ודקה אנחנו במיטה רכה חולמים על הכלב טוליפ ועל היקינתון שצומח
בגננו הקטון. העולם לחש באוזנינו שאנחנו המלכים הצעירים,
ואנחנו התפתנו להאמין. על כתלי ביתנו דלק אור גבוה וכחול
במתינות ובסבלנות, ומעולם לא התאסף שם בוהק של חולשה. ערוץ
אחד, שני עיתונים, ומדינה במלחמה. לא הבנו למה המבוגרים נצמדים
כל כך בחרדת קודש לחדשות המשודרות ברדיו ובטלוויזיה, וסברה
ושתילה היה יכול להיות בקצה הרחוב כמו בארץ עוץ. רצינו
שהחתולים הלבנים שנראה כאילו יד מלאך נגעה בהם יבואו אלינו
לליטוף כדרך כלביהם של השכנים. לא הבנו למה הם בורחים מאתנו.

איש לא אמר לי שאני אוהב מישהי ואפחד לומר לה את זה. איש לא
אמר לי, ילד, אתה תלך להיכן שבילית איתה רק כדי להרגיש את אותם
רגשות שהרגשת כשהיית איתה. אתה תצעד בנעלי בית עם חגורה גדולה
עלייך במספר וחצי, (בנעלי בית אלה צעדייך ייראו כאותם צעדי
ברווז שהיו לך כשהיית זאטוט.) אתה תפרוץ מהכביש אל מטע התפוחים
המת ואל בית האריזה הנטוש ותשב באותה נקודה בה ישבה ותרגיש
שבעצם אינך מרגיש מה לעזאזל היא הייתה יכולה לחשוב שם, מה עבר
במוחה. ואז תזוז מעט לפינה בה ישבת איתה ועישנת סיגריה בשתיקה
בין משפט למשפט, ועם קצת כוח דימיון הנה היא שם, יושבת לצידך,
גם אם עדיין לא אוהבת, ואולי לעולם לא, אבל פנייה... שיערה...
והימהום הכביש רחוק ולא שייך לשלווה הפסטורלית בה אתם תטביעו
את עצמכם כאילו אתם מפה, אבל לא בדיוק. גרובים בגרב צמר של
עולם שהתפורר כבר בתוך ירושלים, ושייך לקיבוצים כפרים ומושבים,
וריח של דשא מכוסח, גללי פרות, ופריחת הדרים. ותגיד לעצמך:
אולי היא תבוא פתאום? ורק עיניה של נערה צעירה בכביש, שרק ממבט
עיניה שננעץ בך, תדע שעקבה אחרייך בעיניה בשדה, והוא תוהה ומעט
משועשע, אתה תבין. תבין שאם זו לא אהבה שאתה חש, אז זה אחד
מגוווני קשת האהבה שבאה אחרי גשם לסמן ברית, אלוהים עוד שוכן
בך.

האור שעלה ממזרח עוד לפני זריחת השמש איים להמס את הכוכבים
שעדיין נותרו. הכישוף של בעלת השיער הירוק והפרצוף החבוש ניטל
ממנה עם הלילה, ומצאתי את עצמי מכפתר את חולצתי ועוזר לה לרכוס
את שימלתה. יצאנו אל פינת הרכב והבית הנטוש כדי להנות מזיו
השמש שעוד מעט תפציע, ואני הוספתי שתן לכתם השתן המשותף שסימן
את הטריטוריה המשותפת שלנו. שלפתי סיגריה ודחסתי אותה על
החפיסה, מחקה שלא במודע את אל פאצ'ינו ב"הסנדק". ראיתי את
עיניה בסיגריה והצעתי לה אותה, היא לקחה בתודה ואני שלפתי
סיגריה ששכחתי לדחוס ושנינו עישנו בשתיקה. היא הביטה בכתם השתן
המשותף שהסתמן לו במשך הלילה ועיניה היו פתאום כמו של ילדה
קטנה בת עשר.
"היינו פה." אמרה.
"היינו." אמרתי, ואכן השארנו סימן.
היא ינקה מהסיגריה יניקה אחרונה והשליכה אותה לכתם השתן, ואז
אמרה שעלייה ללכת.
"הקשבת לי," אמרתי. "תני לי להקשיב לך."
"איש לא מסתובב עם תחבושות." אמרה. "הרי לא תחשוב שארצה להפחיד
ילדים קטנים." והיא נכנסה למכונית וסגרה אחרייה את הדלת.
"מה הכוונה בזה?" שאלתי.
עיניה היו מערבולות של קינטור. אבל היא רק אמרה: "השאיר לך
משהו בקצה הדרך."
מכוניתה טסה משם, ואני לא הבנתי את כל המשפטים האחרונים שהיא
הוציאה מפיה. ואז במרחק מכוניתה נעצרה ואני התחלתי לרוץ לשם,
מה שכחה לומר לי? אבל איזה כתם ירוק-לבן הושלך מהחלון לפני
שהגעתי וכבר היא נסעה משם. משאירה אותי עם נשימה כבדה שבאה
להעניש אותי על כל סיגריה ושאיפה שלקחתי מהסיגריות שברגעי הנחת
עשו לי כל כך טוב.

נשענתי על ברכיי, מתנשם, ובחילה קשה עלתה בי במעלה הוושט.
נאנקתי והקאתי קצף לבן של נוזלי קיבה, ובעוד קיבתי מתייפחת
הסתכלתי על מה שזרקה שם בעלת השיער הירוק. לרגעים, ממרחק זה
ובעיניים בוערות ממאמץ הקיאה, ראיתי כדורגל ירוק ומפונצ'ר, ואז
כמה כדורי טניס בתוך יריעות פלסטיק, ואז כמה כדורי גולף גדולים
מגודלם המקובל נחים בתוך עשב ירוק. קרבתי אל הדבר הזה, מקלל את
הסיגריות ושולף אחת באותה נשימה כדי לסדר את הראש, ושם, בקצה
הדרך, הייתה פיאה ירוקה והתחבושות שאיש לא מסתובב איתן כי אינו
רוצה להפחיד ילדים קטנים. אני לא איינשטיין אבל אני גם לא
אידיוט, ואם בלי תחבושות ופיאה היא לא תפחיד ילדים קטנים...
הרי פנייה מושלמים.