הוא היה איש נורא מפחיד.
לפעמים, במיוחד כשהזדקף, היה מגיע לשנים וחצי מטר.
שכה אחיה.
אבל בדרך כלל היה הולך כפוף כמו דינוזאואר, הראש שמוט על הכתף,
מטר ושמונים בקושי. היה עושה הלוך ושוב, לאורך דיזנגוף, מהכיכר
לפרישמן ומפרישמן לכיכר. מדי פעם נעמד על המקום, מרים קצת את
הראש, מחייך חיוך בלהות של פיטר לורה ואז זה בא: 'לופקה,
לופקה' והרחוב היה קופא.

היו בעיר שמועות שהוא אח של פולה בן-גוריון, אבל בגלל שהוא
משוגע, המשפחה וראש הממשלה לא מדברים איתו. במיוחד שמאז הפעם
האחרונה שהם עשו את זה, בן-גוריון התחיל לעמוד על הראש.
אבל אצלנו בשכונה, יובל מסקין אמר שזה שטויות, כי הדוד שלו
שקראו לו דוקטור מוישה פלדנקרייז, הוא עשה את זה לבן-גוריון.
התווכחנו שבועות וחודשים ולא הצלחנו לשכנע את יובל שהוא טועה
עד שיום אחד הצעתי שנשאל את לופקה בכבודו ובעצמו.
- ומי ישאל? שאל יובל, ואף אחד לא ענה.
יום אחד הלכתי לחברים בשכונת שלומלחם, אברם בלייך ושושני.
עליתי במנדלי ופניתי במכולת ניסנבאום, שמאלה לשלום-עליכם. עוד
מרחוק ראיתי התקהלות על-יד הבית של אברם בלייך. כשהתקרבתי,
ראיתי ענק מוקף בילדים וכששמעתי את ה'לופקה לופקה', הבנתי מה
העניינים. בלייך ושושני באו בריצה ואמרו שלופקה רוצה לדבר
אתי.
- מה פתאום אני
- סיפרנו לו שאתה יודע להכפיל בראש מספרים גדולים
- ומה זה מעניין אותו?
- הוא רוצה להתכונן איתך לבחינה של בית חולים
- מה, הוא רופא?
- השתגעת? הוא חולה-רוח
- אז מה, פשוט לגשת אליו? להגיד ששלחתם אותי? סיסמה???
- תגיד לו 'לופקה-לופקה' והכל יסתדר...
הייתי מטומטם ששמעתי בקולם, אבל את זה הבנתי מאוחר מדי...
התקרבתי אליו והוא חייך אלי ואז אמרתי לתומי - לופקה לופקה?
הדינוזאואר החביב הפך בן רגע לפרנקנשטיין, הגפיים התפתלו
והתארכו הראש עלה אל-על והתחיל לסרוק סביב. והפנים... זוועה
חיה. הוא תפס אותי בשערות שנתלשו מייד כי משכתי את הראש בכוח
והתחלתי לרוץ בשיא הספיד במעלה שלום-עליכם והוא בעקבותי...
- 'לופקה - לופקה' שמעתי מאחורי את הזעקה המטורפת ובשיא העלייה
ושיא הפחד נתתי פיניש על החיים ועל המוות וזינקתי לתוך מכולת
ניסנבאום והתחננתי למונדק שיסתיר אותי מאחורי הדלפק. לופקה
נכנס אחרי דקה ומכיוון שלא ראה אותי קנה סיגריות דובק-10 והלך
לקולנוע חן.

בחופש הגדול השגתי עבודה טובה. טכנאי שרות של פוטו-רצח. היו
שלושה. אחד בתחנה המרכזית, אחד בצלמניה פרי-אור מול מוגרבי,
ואחד בדיזנגוף על-יד הכיכר, על-יד חנות הפיצה הראשונה בישראל.
קראו לה "פיצה" והשלט הכריז בגאווה: אין לנו סניפים. נסעתי על
אופניים מפוטו רצח לפוטו רצח. על הגב היה תרמיל והעבודה היתה
כזו: פותח את הדלת של המכונה, מכבה את המנוע ושולף תריסר
מיכלים מלוכלכים. שופך את כל הזבל לביוב, שוטף אותם במים וסבון
ומתחיל למלא מחדש בכל מיני תמיסות של יוד וברום ואשלגן
ונאטריום-כלוריד ומים מזוקקים - ככה ממלא לפי הסדר את כל תריסר
המיכלים. מכניס אותם למכונה לפי הסדר, מדליק את המנוע, לוחץ על
הכפתור, מחכה ל-4 פלשים ומחייך 4 חיוכים שונים. אם יצאתי
עבריין - סימן שהמכונה בסדר, ואם לא, הכל מהתחלה.

יום אחד, בשעה ששטפתי את המיכלים בכיור שבחצר האחורית של
פוטו-רצח הכיכר ופיצה, התגנב מישהו מאחורי. אולי בגלל המוזיקה
החזקה מהמלון הזול של הביטניקים, אולי בגלל הרעש של המים, לא
הרגשתי בו אלא כשתפס אותי מאחורה וכיסה לי את העיניים. בסיוט
הכי נורא לא חלמתי שאפול שוב לידיו של לופקה. רק אחרי שהפסקתי
לרעוד שמתי לב שהושיב אותי על כסא מתקפל
- אתה בורח ממני כבר שבועיים
- ברחתי ממך פעם אחת, בשלום-עליכם
- אבל מאז לא חזרת לשכונה
- כי הייתי עסוק
- אבל חיכיתי לך שתלמד אותי חשבון
- לא ידעתי
- ידעת, ידעת, בלייך ושושני אמרו לי שאמרו לך
זה היה נכון ושאלתי את לופקה בחנפנות אם הוא רוצה עכשיו.
- עכשיו אני בעבודה
- אתה עובד פה?
- אני שוטף את הסרדינים של פיצה
- בשביל מה לשטוף סרדינים ?
- להוציא מהם טעם של סרדינים ולהכניס טעם של אנשובי
- איך ?
- בכיור יש תמיסת מלח, לא שמת לב?
פתאום לא יכולתי להתאפק יותר. הרגשתי שאני מוכרח לשמוע את
ה'לופקה-לופקה', אפילו יעלה לי בחיים.
- תגיד, למה בן-גוריון עומד על הראש
- לופקה לופקה
- ומה זה בדיוק המילה הזותי
- אסור לי לגלות
- מי לא מרשה?
- בן-גוריון
- אז אתה באמת?
- אח של פולה, כן. עכשיו אתה חייב לי
- מה אני חייב
- ללמד אותי את לוח הכפל
- בשביל מה לך?
- אני כותב ספר על לוח-הכפל. היתה לי כבר טיוטה של הספר אבל
בן-גוריון לקח לי.
- ולמה הוא לא מחזיר?
- בן-גוריון אף פעם לא מחזיר ספרים.
לא האמנתי לאף מילה. אבל גם לא האמנתי שאני מדבר עם לופקה פנים
אל פנים וידעתי שאף אחד לא יאמין לי, אפילו בלייך ושושני,
והייתי צריך הוכחה:
- תגיד, מי לימד את בן-גוריון לעמוד על הראש?
- מה זה מי? אני!
- ואתה יכול ללמד גם אותי?
- קודם תלמד אותי את לוח הכפל

אחרי שבועיים לופקה כבר ידע כמעט את כל לוח הכפל בעל-פה. רק את
שבע כפול שמונה לא הצליח לזכור וזה היה יוצא לו 63 או 64. אבל
בסך הכל הייתי מרוצה מההתקדמות שלו, והוא, מזו שלי. יום אחד
אמר לי:
- תתן לי תעודה!
- וגם אתה תתן לי?
כתבתי לו על פתק שהוא יודע 95% מלוח הכפל וחתמתי. אחר כך הוא
נתן לי קרטון גדול של פיצה, שהיה כתוב עליו בגיר: ילד יודע
עמידת ראש, 'לופקה-לופקה'.

ונהייתי מלך. לא רק בשכונות מאפו ושלום עליכם, גם בחובבי-ציון,
וגם בפרוג, עד שהסיפור הגיע לאזניים של יובל מסקין, ויובל נורא
נעלב בשם הדוד שלו - ד"ר פלנקרייז, שכידוע הוא זה שהעמיד את
בן-גוריון על הראש.
יובל לא התעצל, יצא מהשכונה שלו בפרוג ובא באופן מיוחד לשכונת
שלום עליכם ודרש ממני, לפני כולם, לעמוד על הראש. ולא הצלחתי -
אפילו לא עמידת ידיים. ומאז אף אחד לא האמין יותר לסיפורים
שלי, אפילו שכל מילה אמת

ומי שלא מאמין מוזמן לראות את הפתק שאני שומר עד היום, ועליו
החתימה: 'לופקה-לופקה'.