ישבתי ברכבת, מביטה בחלון, מוחה את הדמעות בקצב. שחס וחלילה
האחרים לא יראו. לא נעים.
אבל הם בטוח רואים שאני מסתירה.
מעניין מה הם חושבים. אישה מבוגרת עם שיער מחומצן והרבה צבע
בוהה בי מבעד למגזין שלה, אני בספק בכלל עד כמה היא קוראת
אותו.  אוף, מה איכפת לי מה היא חושבת, מה איכפת לי מה כולם
חושבים. אבל איכפת לי.
הרכבת כבר ברחובות - לא בא לי לרדת בבית. היא עוזבת את התחנה.
ואני עדיין עליה.
והוא, הוא בטח לא מוטרד - הוא בטח כבר שכח.

מביטה בה חולפת ואני לא יכולה להרשות לעצמי ללכת, אני חייבת
לרוץ, לא שאני מבינה למה, הוא גם ככה לא ירוץ אחריי. זו מדינה
שלי בדיוק כמו שהיא שלו, ויש לי זכות ללכת ברחוב הזה בדיוק
כמוהו, אז למה אני מרגישה שאני חייבת לברוח? אלוהים, אני לא
יכולה אפילו ללכת ישר, הדמעות חסמו לי את שדה הראייה ונתקלתי
בעמוד חשמל. איך לא ראיתי אותו? שנתיים אני עוברת לידו - אני
כבר אמורה לדעת בע"פ שהוא שם.
ובמקום לכעוס על הכאב אשר יראה את אותותיו לבטח בעוד חצי שעה
לערך, אני כועסת עליו. לו בטוח אין מחסומים בשדה הראייה.

דופקים בדלת השירותים. אין לי ברירה, אני מפחדת שיבוא הכרטיסן
הייתי צריכה לרדת מזמן. הקריין בקלטת מכריז "לוד". ואני חושבת
כמה מטופש הוא נשמע. מי היום מכנה את הערים האלה במלרע כמוהו?
זאת אולי עברית תקינה - אבל זה נשמע מגוחך. ושוב דפיקות, נו
מתי הם יתייאשו וילכו כבר הכל בגללו.

ראיתי את האוטובוס חולף על פניי אבל אני לא יכולה לעצור - אני
חייבת לא להיות שם.
בעודי הולכת הליכה מהירה בכביש המוביל ליציאה מהעיר אני נזכרת
במורה שלי לספורט בתיכון ואיך שהיא הכריזה שההליכה שאני הולכת
לא נחשבת הליכה מהירה - התחלתי לחשוב שאולי היא צדקה.
טוב נו, לא הייתה לי סיבה ללכת מהר - עכשיו הוא נתן לי סיבה.
הייתי נותנת לו נקודת זכות על זה שהוא גרם לי לבצע פעילות
ספורטיבית, אבל כל מה שנותר לי זה לחשוב על ההתכווצות שרירים
המחכה לי כשאני אגיע הביתה. והכל באשמתו.

כלואה בתוך תא שירותים קטן אני חושבת על מה שהיה. מנסה למצוא
היגיון בקשר שלא הכיר את המושג.
זה התחיל ב"איך הוא יכול?", "למה הוא עשה את זה?"  ועבר ל"אין
לנו מזל" ולבסוף ל"על מי אני עובדת - לי אין מזל". כעסתי על
איך הוא יכול לרדות בי גם כשהוא לא לידי. המח שלי כבר מדבר
בשפה שלו. אני כועסת עליי, ואח"כ אני עצובה שאני כועסת על עצמי
ולא עליו.

אני לא מבינה איך בתוך כל הרעש האיום הזה של המכוניות סביבי,
אני עדיין שומעת רק אותנו.
כאילו אני לא הולכת בשולי כביש בינעירוני סואן. ומכונית נעצרת
לידי והנהג מתחיל לצעוק עליי, ואני בכלל לא שומעת מה הוא אומר.
אני גם לא רואה אותו כ"כ כי הדמעות ממקודם עוד לא הספיקו
להתייבש.  יופי, אני חושבת בציניות מוחלטת, בגללו איבדתי לא רק
את הלב, אלא גם את החושים.

"נתניה" הקלטת מצהירה. ואני מתחילה לפתח תכונות קלסטרופוביות,
נעולה בתוך תא של מטר על מטר. אבל אי אפשר לצאת. פתאום נכנס בי
פחד שאחד הנוסעים ידווחו לכרטיסן שהשירותים נעולים, והוא יבוא
ויפרוץ. התחלתי לחשוב האם אני אשרוד קפיצה ברכבת הנוסעת כמו
בסרטים של האנשים שנלקחו למחנות בשואה, הם לא מתו מהקפיצה. אבל
בימינו יש חצץ ליד המסילות ולא חול והרכבת גם יותר מהירה. אז
אני גולשת למחשבה האם אני מוכנה למות למענו או בגללו. אני
כועסת שוב על זה שאני חושבת על מוות בגינו.

חושך.
מה הגיע הלילה כ"כ מהר ולא הרגשתי? או אולי החושים כ"כ התערפלו
לי שאיבדתי גם את יכולת הראייה לחלוטין. אני מתאמצת לראות או
לפחות לשמוע - כלום. רק כאב עמום, אבל הלב כואב יותר.

יורדת בבנימינה ומשם קונה כרטיס לרכבת שממשיכה לחיפה וחושבת
שיותר אני לא אכנס לשירותים בתוך הרכבת. הפעם הזאת הספיקה לכל
החיים.
הרכבת מגיעה. אני עולה ואין מקום - אז אני נשארת לעמוד. לא
נורא, העיקר להתרחק ממנו - מכולם.
מסתכלת מסביב. הרבה סוגי אנשים, מעניין על מה הם חושבים. או
אולי על מי.
פלאפון מצלצל וכולם מחטטים בתיקים, חושבים שלהם נזקקים.
אבל זה לא להם, ומבט חתום ננסך על פניהם.

כואב לי הראש, והכל לבן ומלא אנשים מדברים מסביב. הם נשמעים
צועקים. אוף תשתקו כבר - כואב לי הראש. אבל משום מה הפה שלי לא
מייצר את הצלילים.
ניסיתי לפתוח את העיניים, חוששת שהדמעות יצרו מסך תמידי, כי
היה לי קשה לפתוח אותן. פתאום לרגע השתתקו הקולות, סיקרן אותי
למה. הסקרנות הזו רק בעיות היא טומנת בחובה, בגללה עכשיו כואב
לי, אבל האם זה רק בגללה?

"חיפה - חוף הכרמל" מכריזה הקלטת. סוף סוף.
אם זה לא יעזור לי לנשום - כלום לא יעזור.
הרכבת עוצרת ואני יורדת יחד עם עדר של אנשים, וכולם ממהרים. רק
אני לא.
יוצאת מהתחנה, ואז היא מגיעה. הבריזה, אותה רוח ברוכה, רוח ים
נקייה, אשר כל שעליי לעשות הוא רק לשאוף אותה לתוכי. ואני
מנסה.

סוף סוף, כמה זמן כבר יכול לקחת פתיחת עיניים. ובמקום להירגע
על ההצלחה. נבהלתי.
מעגל של ראשים עמד מעליי, אבל איפה אני? לי ולמוחי הקרימינאלי
לא לקח זמן רב לפענח את הפרשה.
עכשיו הסוגיה הייתה שונה: האם אני מתה או סתם פגועה?
בית חולים או מעין שלב מעבר לגן עדן או גיהינום? ואם זה אכן
מעין עולם מעבר, האם זה אומר שיש עולם הבא וזו לא הייתה איזו
המצאה? איזו סוגיה מעניינת, האם אני אכן אפגוש כל מיני אנשים
שעברו מן העולם ובכלל איך יראה יומי מהיום ואילך, אם זה אכן
נמדד בימים.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאם אני אתקרב לים אני אצליח. אבל זה
אף פעם לא היווה בעיה. בטוח גם זה בגללו. הולכת לכיוון החוף
מתיישבת על לשון בטון הפונה לים. טוב עכשיו אני צריכה להתרכז
ורק לנשום. לא נסעתי עכשיו שעתיים ללא סיבה. אני דורשת מעצמי
לנשום. זה עבד!!! אני בהלם - זה עבד. על פניי מתחיל לעלות
חיוכון - לא גדול אבל גם זה משהו.
והפלאפון הארור, אבל אני לא יכולה להתעלם. למה? הרי אני יודעת
שזה הוא, למה לקרוא מה הוא כתב?
הסקרנות הארורה.

לרגע קפצה לי לראש המחשבה כי יש משהו יותר חשוב ממנו. אבל משהו
אחר הסיח את דעתי מהעניין.
הראשים החלו לדבר איתי ולשאול אותי שאלות. באותה שנייה התנפצה
לי האשליה שאני אקבל תשובות לתהיותיי הרבות בנוגע לחיים
שמעבר.
ואז פילח את גופי הכאב. והוא היה כ"כ חד וכ"כ חזק שלא ידעתי
מאיפה הוא נבע בכלל. והם לא שתקו, אבל כבר לא עניין אותי
השאלות שלהם, רק רציתי שלא יכאב.

הוא הרס הכול. את כל תהליך הנשימה. או שמא הייתי זו אני עם
הסקרנות הבלתי נשלטת הזו?
מי היה מאמין עד כמה מכאיבה יכולה להיות הודעה כתובה, אוסף של
נקודות על פיסת מסך קטנה.
ברז הדמעות הנעולות החל נפתח. עכשיו אין בפני מי להתחבא. אמנם
יש סביבי אנשים, אבל הם רחוקים מספיק בכדי לא להבחין. והזמן
כמו עומד מלכת והדמעות לא מפסיקות, ואני תוהה עד כמה נוזלים
אני יכולה לאבד ללא קריסת מערכות.

מוצאת את עצמי שוב מנסה לפקוח את העיניים, אבל בד בבד מפחדת
שעם פקיחתן יחזור הכאב. פוקחת בספקנות עין אחת מחכה שניה, אין
כאב, ואז לאיטה גם נפקחת השנייה, עדיין אין כאב.
רק אז אני נושמת. אבל גם בנשימות הראשונות אני עדיין בכוננות
כאב. אבל הוא לא מגיע. ואני אומרת תודה, לא יודעת בדיוק למי,
אבל אומרת.
מסתכלת סביב מנסה להיות קצת מודעת לסביבה, אולי מישהו יוכל
לומר לי מה ואיך זה קרה.
ושוב הוא.

היד גורמת לי להסתובב בבהלה. מי זה? מה הוא רוצה? הוא מתיישב
לידי. אני באה לקום וללכת, גם לו מותר לשבת על לשון הבטון, אבל
אני לא בנויה לבכות לי אל מול אנשים. מנגבת לשנייה את הדמעות
ומתכוננת לקום. ואותו זר אוחז לי ביד ומושך אותי חזרה למקום.
אני שואלת, חצי מזועזעת, מה הוא רוצה ממני. הוא אומר שכלום,
אבל הוא לא רוצה שבגללו אני אקום.
אז אני יושבת, שוב ללא דמעות, אל מול הרוח הנושבת, לצידי יושב
זר ובראשי צצות המחשבות.

דממה, אין מילה. הוא מביט בי אך לא נראה כאילו שהוא רואה. נדמה
לי שאני רואה מסך על עיניו.
היכול להיות? יכול להיות שגם לו נוצרה בעיה בחוש הראייה? הוא
מתקרב ומנסה לדבר, לא מצליח.
ואני רוצה לכעוס עליו, אך ההזדהות היא יותר גדולה. מביטה בו
בחמלה. ממתי הוא הפך להיות הקורבן? את זה אני לא מבינה. אני
מחייכת והוא כמו ליבו יותר נקרע.
"אני מצטער" מושלך לאוויר ומיד אחריו "אני אוהב" ולי כמו נתפר
הקרע בלב.

מבטים מבוישים חולפים בינינו. וחצאי חיוכים. אך עדיין אין
מילים.
חולפת שעה ועוד דקותיים ומחשבותיי על הכעס נעלמו בינתיים.
ובשנייה אחת של מפגש מבטים נזרקת לאוויר נשיקת נזקקים. וכמו
בחלום אני עוצמת עיניים מתפללת שהרגע לא יעלם לי בינות לגלים.

עוד לא בטוחה שהכול אמיתי, הבטתי ימינה וראיתי אותו לידי.
מחייך, מגחך על חוסר התקשורת. ועכשיו, כבר לא במיטת בית
החולים, אלא בסלון בבית, מרימה ראש, מביטה בו בעיניים. והוא
מסביר ומנסה להבין מה בדיוק קרה אז. ואני, שותקת. בשביל מה
לומר? כל זה היה ונגמר.
והוא מקרב את הראש ונושק לי עמוקות, ואני תוהה איך חשבתי בלי
נשיקותיו להמשיך לחיות.

ברכבת יושבת, מחייכת, מביטה במספר הרשום על כף היד ומדמיינת מה
יבוא עכשיו.
פתאום הכול נראה בהיר וגם הכעס של קודם פתאום לא נראה נהיר.
יושבת ויודעת שהלב המשיך הלאה, ושיש חיים מעבר לדמעות.
יושבת וחושבת מה היה קורה אם הייתי מפספסת את הרכבת...