אז אתה קם בבוקר, מתקלח מהר, מחפש עוד מכנס אלגנט, ועוד חולצה
מכופרת, ויוצא מהר למשרד. אתה מנסה להדחיק את ההאנג אובר, אבל
מיד שאתה נכנס יודעים להגיד לך שהעיניים שלך עייפות, ובחצי
קריצה-חצי ביקורת שואלים אם בילית עד מאוחר אתמול. חצי ביקורת
כי בתכל'ס, התפוקה שלך תהיה פחות טובה כשאתה עייף. והרי אתה
עובד במפעל. מפעל של עורכי דין, ואתה אולי מרוויח סביר+ אבל
עדיין מפעל.

ואתה נותן עבודה. כי זה האופי שלך. אתה לא אוהב לחפף. אם אתה
צריך לעשות משהו אתה עושה אותו. אתה משתדל שהרצון שלך לא ישחק
תפקיד. זה שאתה לא אוהב את העבודה שלך לא משנה. אתה איש עבודה.
אתה צריך להביא את הכסף בסוף החודש, ות'כלס - זה מקצוע טוב.
רווחי בדרך כלל.

והיום עובר. אתה יוצא לצהריים. בד"כ לבד. לפעמים אתה פוגש
חברים מהלימודים לארוחת צהריים, וכשאתה חוזר למשרד אחרי הארוחה
אתה לא מבין איך הפכת להיות כזה זקן - שפוגש את חברים שלו
לארוחת צהריים. ועכשיו בכלל שעון חורף - בשעה חמש וחצי אחר
הצהריים אתה כבר מקבל אוירה של לילה ולא מבין מה אתה עדיין
עושה מול המחשב, שהפלורסנט הוא הדבר היחיד שמאיר לך את
העיניים. הפלורסנט וה-word כמובן. כי מהם כבר החיים אם לא 12
שעות נעול בקוביה עם ריבוע מחשב וריבועים של ספרים וניירות
שונים?!

בכלל כל החיים האלה מורכבים מצורות הנדסיות סגורות. המכנס
האלגנט הוא 2 מלבנים והחולצה המכופתרת היא מלבן רחב עם עוד 2
מלבנים צרים, אבל זו סתם הערת ביניים. תשכחו ממנה - היינו
בקוביה.

איפה היינו? אה! קוביה, פלורסנט, מסך מחשב, כמה ספרים. מדי פעם
אתה יוצא לעשן סיגריה בחדר מדרגות. כמובן שבדרך אתה עובר מול
המשרד של השותפים, ואז אתה גם מרגיש אשם על זה שאתה מעיז לצאת
אחת לכמה שעות לעשן. אשמה זו תחושה טובה. מאד הגיונית
בסיטואציה הזו. בסופו של דבר, בין כל הקוביות שמקיפות אותך ב
12 השעות הללו (במקרה הטוב כי שעות העבודה הן 8-20 אלא אם כן
יש משהו דחוף) ההצלה היחידה שלך היא העיגול - השעון.

ולקראת 19:45 אתה מתחיל לקפל את הדברים. שם בתיק את הפלאפון
שלך (עוד מלבן שכובל אותך) ומתחיל לצעוד, בצורה הכי חרישית
שאפשר עם מגפי עור, לכיוון הדלת. למה חרישית? כי העובדה שאתה
יוצא בשעות המוגדרות לא מסמלת טובות. היא מסמלת חוסר השקעה
(חוסר השקעה!). היופי בדבר הוא שאף אחד לא יגיד לך כלום חוץ
מערב טוב. אבל המבט, המבט יגיד הכל.

בשניה שנסגרת אחריך דלת המעלית אתה מרגיש כאילו בא לך לקפץ
משמחה. זהו, עוד יום נגמר בהתמחות הארורה הזאת. עכשיו אפשר
להתחיל לחיות. אתה מתחיל לצעוד במרץ לכיוון הדירה שלך, וכעבור
5 דקות אתה מוצא את עצמך מכניס את המפתח למנעול.

אתה מריח את ריחות הבישולים, אתה רואה את האורות ושומע את
הקולות מבעד לדלת, ואושר אוחז את ליבך לראשונה מהבוקר. אתה,
ברוב טיפשותך, מסובב את המפתח מהר יותר ולוחץ על ידית הדלת.
דירתך נפתחת בפניך במלוא הדרה.

השכנה אכן מבשלת דברים טובים, השכן הזקן רואה טלביזיה בקול
ואתה השארת את האור במטבח. אתה מדליק את האור בסלון, זורק את
התיק לפינת החדר, שם מים לקפה ונכנס להתקלח. המים זורמים ואתה
שר איתם. אתה מרגיש נהדר עכשיו, שכל הערב פרוש בפניך. עכשיו
אתה באמת יכול להתחיל לנצל את היום הזה.

אתה מסיים את המקלחת, עוטה על עצמך את החלוק, מכין לעצמך נס
קפה, והולך עם הכוס לסלון. אתה מתישב מול הטלביזיה. מניח את
הקפה על השולחן קפה, וקם לשניה בכדי לקחת את המאפרה.

אתה מתיישב, מדליק לעצמך סיגריה. מרגיש כאילו זו סיגריית
המנצחים. אתה שואף מלוא חזה, מניח את הסיגריה במאפרה, מוציא את
העשן דרך האף וקם להביא את הטלפון האלחוטי, שיהיה לידך. אתה
מדליק את הטלביזיה ונשען ברווחה על הספה.

עכשיו אני יכול סוף סוף להתחיל את היום הזה.

אז למה לעזאזל את לא מתקשרת אליי יותר?!