לאחר מכן, הגענו לחדר הנצחה ליהדות פולין. חדר חשוך מלא בנרות
נשמה, עם מוזיקה יהודית חלושה ברקע. ישבנו שם כולנו, מצטופפים
כמו אפרוחים מפוחדים. ואז... התחלנו לשיר. פשוט לשיר שירים על
ישראל. על הבית. אחר-כך, אבא שלי הקריא קדיש. אלוהים שבשמים!
למה אבא שלי? לא יכולתי יותר לשמוע את זה. כל החיים שלי אני
שומעת אותו מקריא קדיש. על אביו, על בנו... לא עוד.
אחרי שכולם חזרו לאוטובוסים, עוד נשארנו אני ואבא שלי חבוקים
בחדר ההנצחה הקטן, בוכים מרוב הקלה על שאפשר סוף סוף לבכות,
ואז בוכים מרוב בכי.

אמא שלי תמיד אומרת שלהתמודד עם המוות זה כמו להסתכל על השמש;
אי אפשר להסתכל לאורך זמן. מסתכלים לזמן קצר, ואז חייבים להסית
את המבט או שזה מסנוור אותך.
להיות בתוך מחנות ההשמדה, בתוך תאי-הגזים עצמם, להתבונן
בתנורים האלה... מכריח אותך להישיר מבט אל המוות מבלי למצמץ.
אני לא יודעת למה באתי לכן. לא כדי לקבל תשובות, זה בטוח. אולי
כדי לשאול שאלות... רק אלוהים יודע.
מי זה אלוהים? מה הוא יודע?
השאלות שעולות בראשי הן אינסופיות, והתשובות אפסיות. אני לא
יודעת למה אלוהים נתן לזה לקרות. אבל אני יודעת שזה מהווה חלק
בתכנית שלו בחיים שלי. זה עושה את זה שווה את הכל, למרות הכל.
ושוב, מצאתי את עצמי מהרהרת במילים המוכרות

כל עוד בלבב, פנימה נפש יהודי הומייה
ולפאתי מזרח, קדימה, עין לציון צופיה -
עוד לא אבדה תקוותינו. התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון, ירושלים.

אבא, אל תתן לנו לאבד את התקווה.