[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דבש ריבלין
/
מתנה מאלוהים

הרבה אנשים מקבלים ונותנים מתנות אחד לשני, אבל לא מתנה כמו
שאני קיבלתי. סבור ובטוח אני, כי המתנה שאני קיבלתי, ירדה אליי
ישר מן השמיים.
יום אחד בדרכי הביתה, מאחד בתי הקפה באזור פגשתי אותה, תקשיבו
היטב, כי זאת הייתה המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים.
יצאתי החוצה והייתי מוכן להליכה רגלית הביתה עד שפתאום היה
נדמה לי שאני שומע קולות מכיוון הסמטה החשוכה שבקצה הרחוב.
לרגע נתקפתי פחד. לפתע ראיתי דמות לבושה סחבות מתקרבת אליי.
דמות קטנה, כזאת שבקושי אפשר להבחין בה.
לפתע סונוורתי באור. הדמות הקטנה כיוונה את פנסה אל פניי.
אחר כך הפנס נכבה והבטתי בה לאורו החיוור של פנס הרחוב.
זו הייתה ילדה לבושה סחבות, על פנייה נראו כמה כתמי פחם אך כל
הדברים הללו, לא הסתירו אפילו במעט את הביטחון והחום שהקרינה.
ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי. הייתי המום.
הילדה רק חייכה. "מי את? מהיכן באת? מה את עושה כאן? בת כמה
את?" יריתי מיד כשהצלחתי לדבר מטר שאלות.
אבל הילדה עדיין שתקה וחייכה. לפתע נבהלה והתחילה לחפש משהו.
"מה את מחפשת?" שאלתי. היא לא ענתה או שאולי זאת הייתה התשובה
שלה, אבל היא פלטה קריאה מוזרה מאד: "פוסייייייייייייייייייי"
לפתע נשמעו רשרושים ועל הילדה המוזרה שפגשתי, קפצה חתולה קטנה
והתחפרה בחיקה.
הילדה חייכה ואמרה: "זאת פוסי. החברה שלי."
"החתולה שלך התכוונת להגיד" אמרתי. "לא זאת החברה שלי" צחקה
הילדה.
ראיתי שמוטב לא להתווכח אתה ושתקתי.
"ומי את?" שאלתי.
"אני?" צחקה הילדה שנית. "כן. מה שמך?" שאלתי.
"אין לי שם." היא ענתה.  
"אך לחתולה, אמממ... חברה שלך יש שם! מדוע לך אין?"
"מדוע שיהיה לי שם?" צחקה, "החתולה לא יכולה לקרוא לי בשפת
האנשים, ואילו אני אינני קוראת לעצמי. לחתולה יש שם בשביל
שאוכל אני לקרוא לה, אך האם היא יכולה לקרוא לי? לא, לכן אין
לי שם."
היא הסבירה לי בפשטות. נכון, ההסבר היה מאד הגיוני, אך מוזר
במקצת.
הבטתי בחתולה, היא הייתה אפורה ופרוותה פרועה אך היא לא הייתה
רזה כמו שאר חתולי הרחוב.
"ובכן, היכן את גרה? אחזיר אותך לביתך" אמרתי.
מובן שלא היה לה בית, אך היא נמצאת בדרך כלל במקום מסוים, שהרי
היא אינה יכולה לישון כאן.
"אני גרה כאן, וכאן, וכאן, וכאן" היא הצביעה לכל הכיוונים
בידיה הקטנות.
"מעין באת?" שאלתי.
"בוא ואראה לך" הציעה הקטנה. מובן שהסכמתי.
התחלנו לצעוד יחדיו. לאחר הליכה של כרבע שעה הגענו לחוף הים.
היא נכנסה אל החוף, ורצה אל הים לאזור בו רק קרסוליה טבלו
במים.
"מכאן באתי!" היא אמרה.
"מובן שלא באת מן, הים הרי שכך היית טובעת" אמרתי.
"אם אינך מאמין, לא אוכל לעשות דבר" היא אמרה בעצב.
"לא, לא! אני מאמין פשוט ש... היכן תשני הלילה?" הוספתי
ושאלתי.
"בביתך, כמובן" היא אמרה בחיוך.
"אצלי? אה, טוב אני מקווה שאמי תסכים".
ידעתי שאמי תסכים, מאותה סיבה פשוטה, שאמי כל כך אהבה לעזור
ותמיד הייתה תורמת לאגודות שונות, ועוזרת לנזקקים.
"ובכן היפרדי, מן החתולה ונמשיך".
"לאאאאא!!!!" קראה בזעם והצמידה את החתלתולה לחיקה.
"בסדר, בסדר קחי גם את החתולה ובואי" אמרתי.
אני הלכתי, והיא צעדה בעקבותיי אך במרחק כשני מטרים ממני.

כך צעדנו וצעדנו עד שהגענו הביתה.
נכנסתי וראיתי את אמי עומדת במטבח.
"איפה היית?" שאלה בדאגה.
"יש לנו אורחת קטנה אמא. תטפלי בה יפה, יפה ושתשכב לישון."
הבטתי אחורה, אך הקטנה לא הייתה.
יצאתי החוצה ורציתי לקרוא בשמה, אך כפי שזכרתי לא היה לה שם.
עיני סרקו את החצר וראיתי אותה יושבת בחוץ על המדרגות ומלטפת
את החתולה.
"בואי" חייכתי אליה. "יהיה לך חמים ונעים יותר בפנים."
הילדונת השתכנעה והצטרפה אליי, ושנינו יחד נכסנו פנימה.
האמא הטובה שלי, מיד כשראתה את הילדה, ספקה כפייה ואמרה:
"אוי יקירתי, את חייבת להתנקות ולנוח! את נראית תשושה
ורעבה..."
אבל הילדה הקטנה נרתעה אחורה לשמע דברים אלו.
"קודם נמצא מקום לפוסי!" אמרה הילדה והצביעה על החתולה.
"בסדר, נמצא גם לה מקום" הסכימה אמי.
"מה שמך?" היא שאלה. והילדה, ענתה לה בדיוק כמו שענתה לי
קודם.
"אני מבינה" אמרה אמי.
היא הביאה קערית חלב וכרית גדולה והניחה אותם על הרצפה, בפינת
החדר ליד האח.
הילדה לקחה את החתולה, ושתיהן שתו מהקערה ולאחר מכן, התכרבלו
בכרית מחובקות ונרדמו.
אמי עוד רצתה לרחוץ את הילדה, אך אני הצעתי כי נחכה למחר
בבוקר.
אמי הסכימה, והביאה שמיכה לכסותה.
נכנסתי לחדרי, ולבי מוצף במחשבות.
מה טיבה של ילדה זו? מהיכן באמת באה?
אינספור שאלות הציפו את ראשי, אך עד מהרה שקעתי בתרדמה.
למחרת קמתי בסביבות השעה שמונה והלכתי לראות מה קורה עם הילדה
המוזרה.
ניגשתי אל הכרית עליה שכבה לישון וראיתי כי היא איננה.
נבהלתי ויצאתי החוצה לחפש אותה, ולפני נגלתה תמונה משעשעת.
הילדה הקטנה, שעכשיו כשהסתכלתי בה נראתה כבת חמש, התגלגלה בדשא
משחקת אם החתולה שלה.
כשהבחינה בי, הפסיקה את משחקה ואספה את החתולה אל זרועותיה.
חייכתי אליה ושאלתי "איך עבר הלילה?" והיא רק צחקה וחיבקה את
החתולה.
נכנסנו לאכול את ארוחת הבוקר.
במשך הלילה, חשבתי איזה שם אמצא לה.
הרי שחייב להיות לה כמו כל אחד מאתנו, שם.
עכשיו, לא רק החתולה צריכה לקרוא לה, והרי אי אפשר בלי שם.
חיפשתי שם שיתאים לה ולא מצאתי.
אף אחד מהשמות לא היה מספיק מוצלח בשביל יצור פלא זה.
לא מיכל, לא אפרת לא ענת, לא חנה, ולא אף שם אחר, התאים לה.
ניסיתי למצוא שם שיתאר אותה, משהו שיתאים לה.
אחרי מחשבה רבה החלטתי שהיא בעצם מן מלאך מוזר שצריך להתייחס
אליו בכבוד.
החלטתי שבינתיים אקרא לה, "המלאכית שלי".
בתחילת ארוחת הבוקר, כשהכלים והאוכל היו מונחים על השולחן קפצה
הילדונת המוזרה על אחד הכיסאות, והחלה מרחרחת את האוכל.
כשראתה שהגבינה טובה למאכל, לקחה חתיכה וירדה אל הרצפה היא
חצתה את הגבינה לשני חלקים שווים - אחד נתנה לחתולה, והשני
השאירה לעצמה.
שתיהן בלעו במהירות את הגבינה ואז, "המלאכית שלי" עלתה שוב
לכיסא והמשיכה לחפש אוכל.
מה שנראה לה טוב, לקחה וחלקה עם החתולה.
אני ואמי שהבטנו בהם מהן הצד חייכנו.
ילדה טובה היא זו, אשר מחפשת ובודקת כל דבר על מנת שלה ולחברתה
החתולה, יהיה מה לאכול.
היא לא הייתה רגילה לחיי מותרות, לכן בדקה כל דבר וחילקה אותו,
כי פחדה שבאיזשהו שלב ייגמר האוכל והמקום הטוב, והיא תצטרך
להמשיך בדרכה הקשה.
כך למדתי לאט לאט להכיר טיבה של ילדה זו.
לכל דבר הסברים שונים ומוזרים היו לה.
אפילו התפילה שהתפללה כל ערב, הייתה כה שונה.
ערב אחד נכנסתי לברך אותה בברכת לילה טוב, ומאתי אותה יושבת על
ברכיה, פניה אל החלון והיא ממלמלת דבר מה.
לאט לאט המלמול נעשה סיפור.
היא סיפרה לאל מה עשתה בשמך היום, היכן בילתה, מה בדיוק אכלה,
לאן הלכה וכל שאר הדברים שעשתה במשך היום.
אחר כך ביקשה תודה על הטוב שניתן לה, ועל חייה.
אחר כך, למרבה הפתעתי, החלה מספרת בדיחות וסיפורים מצחיקים על
מנת לבדר את האל.
אחר כך הביעה תודה בפעם האחרונה, לקחה את החתולה ויחד עמה
נכנסה למיטה.
היא כבר לא ישנה באותה כרית גדולה על הרצפה, אלא בחדר נפרד,
יחד עם החתולה הקטנה שלא הסכימה לעזוב.
היא המשיכה במנהגיה המוזרים על אף הפצרותיי, והצעותיי הרבות.
אומנם הייתה מוזרה וקטנה, אך גם חכמה מאד.
כל דבר שרצתה, ידעה להסביר לי בפשוטות ובחיוך.
כל דבר שהציעה נענה בחיוב, גם כשהציעה משהו שלא נראה לי מתאים
ביותר, פשוט לא הצלחתי לבטא לידה את המילה לא.
לא יכולתי לסרב לה.
לילה אחד שכבתי במיטה, ולא הצלחתי להירדם.
לפתע הרגשתי יד עדינה מלטפת את ידי.
מי זאת הייתה עם לא המלאכית שלי?
כששאלתי אותה מה מעשייה כאן, היא הכריזה ברוב חשיבות, כי באה
לבדוק שלא קר לי.
לרגע נעצרתי וניסיתי להבין מה היא אמרה.
היא, הקטנה והחלשה, שעד לפני מספר ימים הייתה מסתובבת ברחובות,
באה אליי, לחדרי לכסות אותי בשמיכה ולבדוק שלא קר לי?האם אין
זה מוזר, ואף משעשע מעט?
התחלתי לצחוק, ולהפתעתי, גם המלאכית שלי צחקה.
השם שנתתי לה, בהחלט התאים.
היא הייתה המלאכית שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנחנו מחוייבים
לשלום!
אנחנו נמשיך את
הג'יהאד של
השלום!
אנחנו נהרוג,
ונזרוק רימונים,
ונפוצץ מתאבדים
בשביל השלום!
אנחנו נירה
לתינוקות בראש
בשביל השלום!



יאסר עראפת,
מדשאת הבית
הלבן,
ספטמבר 95


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/1/05 0:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דבש ריבלין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה