[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הילה חלמיש
/
פולין - חלק ג'

גם את מיידאנק ראינו. מיידאנק היה מחנה ריכוז והשמדה גדול, בו
הלכנו במקומות בהם הלכו היהודים אז. נכנסנו לתאי-הגזים,
למשרפות בהם עמדו התנורים הכל-כך יעילים הללו. ותאמינו לי -
אין מקום בעולם בו קר יותר מאשר במיידאנק. אני משוכנעת
שהטמפרטורה שם הייתה נמוכה בלפחות 10 מעלות מאשר שאר פולין.
הלכנו שם עטופים מכף-רגל ועד ראש, עם צעיפים, כובעים, כפפות,
מעילים, גרביים. היכן שהם הלכו גם בשיאי החורפים הקשים ביותר,
כשלעורם רק חליפת פסים דקה ולרגליהם נעליים אקראיות בגדלן
וצורתן - מה שהספיקו לחטוף מערמת נעליים. ובסוף מיידאנק עמדה
לה גבעה תחת כיפת אבן. נראית כמו ערמת חול ענקית. חול כהה,
אפור. בערמה הזאת, רק אלוהים יודע כמה אנשים יש... זוהי ערמת
אפר אנושי שנתגלתה לאחר המלחמה. מה שנשאר מאותן גופות ששרפו.
הערמה שוקלת 7 טון.
בטקס במיידאנק, שרתי את "החיים יפים" בתרגומה ועיבודה של
אחינועם ניני. סרקאזם מבורך ונוראי! ולא יכולתי להתחבר. לא
יכולתי להתכוון ל"נזכור שהמשחק נמשך והחיים יפים כל כך".
מאוחר יותר במסע, ראינו את אושוויץ. לאושוויץ יש שלושה חלקים.
הראשון בו ביקרנו היה אושוויץ בירקנאו (הידוע גם בתור אושוויץ
2). מדובר במחנה פשוט עצום. כאן ממש הרגשתי כאילו אני בסרט
היסטורי. הלכתי על השבילים האלה, ליד הגדרות המחושמלות ומגדלי
הפיקוח, על-פני האורוות שהעזו לקרוא להם חדרים. הכל נשאר בדיוק
כפי שהיה. כאילו לא היה מפתיע אותנו לראות פתאום חייל נאצי
יוצא מאחד הביתנים. הלכנו שם עם דגל ישראל מונף, והיד הקרה של
הפחד לפתה את לבי. אפילו אז. אפילו 60 שנים אחרי.
עיניי יבשות לחלוטין מרוב בכי חסר דמעות. כי כשצועדים במחנה
מוות, אפילו הדמעות מפחדות לזלוג, חשופות, במורד לחיים אדומות.
הן מעדיפות בהרבה להישאר בפנים, בחיבוק המנחם של העפעפיים,
ולנסות לטשטש את המציאות.

בטקס שערכנו בבירקנאו, שרתי את השיר 'יש פרחים'-
"הראית איזה אודם שזעק למרחקים? שדה דמים היה שם קודם, ועכשיו
הוא שדה פרגים..."
המשכנו משם לאושוויץ 1, שזה יותר כמו גטו - כמה רחובות סגורים.
זה המקום בו העבידו את היהודים עד חוסר-תועלת, ואז הפיקו מהם
המון תועלת... את חלק מהבתים שם, ששמשו אז למגורים למספר נכבד
של משפחות, הפכו למעין מוזיאונים. שם ניתן לראות חפצים שנלקחו
מהיהודים לפני שליחתם למחנות- נעליים, צעצועי ילדים, מזוודות,
בגדים, טליות, כלי כסף וקידוש, וערמת שער שנגזז מראשם על-מנת
להכין שטיחים ולמכור אותם בגרמניה. כמו שהורגים פרה, ודואגים
לקחת את החלב, הבשר, העור, הקרניים, העצמות - ככה בדיוק זה
היה. חלילה לא לבזבז.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסתכל על הגבר
במכונית שלצידך.
הוא נראה בטוח
בעצמו. איש לא
יכול לנחש שהוא
סובל מבעיות,
נכון? גם אתה
יכול להיות כזה.
אם תחייג
לקליניקה און
אחת שמונה מאות
שמונה שמונה
שמונה תשע תשע
תשע קליניקה
און

הסתכל על הגבר
שעל האופנוע
משמאלך, הוא
נראה בטוח
בעצמו, נראה גבר
מלא עזוז וסקס
אפיל. אתה יודע
שלעולם לא תגיע
לקרסוליו. זהו
בועז רימר.


גחלילית מפרגנת


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/1/05 23:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה חלמיש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה