ביום לאחר מכן, ביקרנו בבית הכנסת היחיד בפולין שלא הושמד בידי
הנאצים. פתחנו שערי ברזל לצלילי ה"הבה נגילה", חושפים מעגל ענק
של יהודים רוקדים ריקודי-עם. אפילו הצטרפנו אליהם. זה היה כל
כך משמח, כל כך חי, כל כך ממלא תקווה. ועת שעזבנו את המקום,
שמתי את ידי על אחד מצירי שער הכניסה, וברכתי את בית-הכנסת
האחרון הזה, שלא נשרף עם השאר: 'שכל מי שייכנס בשעריו יכיר את
שמך, ויבין שהוא לא איום, אלא רחמים. אהבה. קבלה. ישוע, ברך את
השערים הנפתחים לתוך בית האור שלך, בתוך החשכה חסרת-התקווה של
וורשה...'
למחרת, נסענו לראות את טרבלינקה - מחנה שנועד אך ורק להשמדת
יהודים, במסות גדולות ככל האפשר. ממש לפני סיום המלחמה, הנאצים
פוצצו את המחנה כדי למנוע ראיות מכל סוג שהוא, ועכשיו המקום
הוא אנדרטה, והכל בו סמלי. אבנים מלבניות כמו דומינו מסמנות את
המקום בו עברה פעם מסילת הברזל, עליה חרקו הקרונות עמוסי
המיועדים להשמדה. ואבנים עומדות שם - אבנים רבות מספור. כל אבן
מסמלת קהילה יהודית אחת שנמחקה מעל פני העולם. לא אדם. קהילה.
אינספור אבנים זועקות שם!
בטרבלינקה ערכנו את הטקס השני, בו שרתי את "לאורך הים" של עפרה
חזה. ושוב אותה תחושה של חוסר אונים וחוסר יכולת וחוסר...
וחוסר. ורק את זה יש.
טרבלינקה - איך מעזה השמש שלך לזרוח ומעז הדשא שלך לצמוח
במקום בו נרצחה משפחתי? איך מעזים פרחייך לפרוח מאדמה ספוגת
דם, דמעות ושנאה?
ילדה אחת התעצבנה על החרקים  שעקצו אותה בזמן שישבנו והקשבנו
להסבר על המקום- "יש כאן יותר מדי חיים!", היא אמרה. הייתה
שתיקה מביכה.
השמיים כאן כל כך כחולים, והאוויר כל כך צח. אני יכולה לשמוע
את הציפורים שרות לעצמן. מזג-אויר מושלם. וואו, זה יכול להיות
מקום נהדר לקמפינג; נוכל להקים את האוהל על רצפת האבן, בשביל
היציבות. ממש ליד האבן הגדולה הזאת, שתשבור את הרוח ובשעה
הנכונה של היום אפילו תיתן לנו צל. אנחנו יכולים להקים מדורה
איפה שכבר הייתה אחת. איזה בשר היית רוצה?
מאחר וטרבליקה בעצם הייתה מאוד סמלית, לא היה לי קשה שם כל-כך,
כי הכל היה נראה לי מאוד רחוק ומעורפל. הקטע איתו היה לי קשה
היה ביציאה, כשפתאום הבנתי שהבתים שאני רואה מולי, כ200 מטר
מפתח מחנה ההשמדה הענק הזה, הם בתי מגורים. והם היו שם גם אז.
באותו רגע הרגשתי איבה מציפה אותי בלי שליטה כלפי הפולנים, עם
החצרות הגדולים שלהם והאסמים - האסמים שיכלו להחביא 10 יהודים,
ויותר מכל: הצלב הענק שניצב במרכז חצרו הקדמית של כל בית כמעט,
כל אחד מפואר יותר מקודמהו, כאילו להגיד: "תראו איזה נוצרי טוב
אני. לי יש צלב מקושט יותר, ופסל של מרים גדול יותר, וישוע
סובל יותר"...